הפעולה הספרותית של שרון אס, מן הראשית שלה, היא פעולה ספרותית יחידה במינה בשדה הספרות העברית; פעולה שהיא מקיימת במשך שנים של כתיבה בדבקות מחתרתית-כמעט. בתוך הפעולה הזו נבדקים כל הזמן מרחבי הלירי מתוך מגע רצוף והכרחי עם חומרי הפרוזה הקיומיים, עם "אבק היומיום" ומנגד עם כמיהת-אין-קץ לנצחי, למיתי, למשחקי – להתקיימות בממדים אחרים של אינטלקט, לשון וזמן.

ספר שיריה החדש, "המגרפה", הוא המשכו של המהלך הזה, כאשר תמת הפרידה מן האב, הממשי והסימבולי, שמעסיקה אותה מאז הקובץ האחרון "מוזיקת הנתיב הרחב" (2015, אפיק-הליקון), עבור במסה המזהירה "היום שאחרי" (2018, אפיק), שם התבוננה בפרידתו של סופוקלס מן השירה, מקבלת כאן משנה תוקף, מעמיקה והופכת להיות עמדה עקרונית המולידה, בד בבד, יתמות והורות. הנתיב ממשיך ומתרחב עוד, צורנית ומחשבתית, באופנים מרתקים ומרחיבי-לב, ושאלת המוות הופכת להיות שאלה מהותית של חיים.

על עטיפת הספר: דימוי של שרון פוליאקין 

 הספר זכה בפרס ברנר לשירה לשנת 2022

״כלי עבודה פשוט ויצירה ספרותית יוצאת מן הכלל״ בכל סרלואי, ‘מקור ראשון’

״צעד בן אלפי־מילין״ אלכס בן ארי, ‘מעלה’

יד.

מָה שֶׁנִּדְמָה חֲשָׁאִי אִלֵּם מִפְּנִימִיּוּת: הַבּוּשָׁה

שֶׁל הָרָטֹב לִפְגֹּשׁ בַּיָּבֵשׁ וּבַחַם: שְׁלִיטָה וְקוֹמְפּוֹזִיצְיָה:

נוֹעַד לְהִתְמָרֵד כְּנֶגֶד “הָאַהֲבָה וְהַסֵּבֶל

הֵם אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ, וְשֶׁהָעֵרֶךְ שֶׁל הָאַהֲבָה הוּא הַסְּכוּם

שֶׁאַתָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם תְּמוּרָתָהּ וְשֶׁכָּל פַּעַם שֶׁתְּקַבֵּל

אֶת זֶה בְּזוֹל: אַתָּה מְרַמֶּה אֶת עַצְמְךָ”

זוֹ שַׁארְלוֹטָה בְּדִקְלֵי הַפֶּרֶא שֶׁל פוֹקְנֵר: בַּחֲדַר הַמָּלוֹן הַזּוֹל (לֹא זוֹל

עֲבוּר הָאָרִי) בַּתִּרְגּוּם שֶׁל מֹשֶׁה זִינְגֶר: שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׂכִּיל לְתַרְגֵּם אֶת הַסּוֹנָטוֹת

שֶׁל שיקספיר לְעִבְרִית כָּמוֹהוּ (וְלֹא רַק אֶת רִילְקֵה הָאָהוּב עָלַי הַיּוֹם

הַרְבֵּה פָּחוֹת) דַּרְכּוֹ אֲנִי קוֹרֵאת אֶת פוֹקְנֵר וִיכוֹלָה לָתֵת אֵמוּן:

מֵעוֹלַם הָאַהֲבָה לֹא בָּאָה לִי בְּקַלּוּת אוֹ בְּזוֹל וּלְמָה מִתְכַּוְּנִים

הַסּוֹפְרִים הַמְּדַבְּרִים עַל אַהֲבָה, עַל סֶכְּס? שׁוּב, הָיָה זֶה שַׁבְּתַאי

שֶׁהִשְׂכִּיל לוֹמַר דְּבַר עֵרֶךְ

סֶכְּס וְסִימְפַּטְיָה עֲמֻקָּה לְכָל נִיעַ שֶׁל הַגּוּף:

אֲבָל זֶה לֹא פוֹקְנֵר וַאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא אָהַבְתִּי אֶת הָאִישׁ

שֶׁהָיָה אָבִיו שֶׁל אֲהוּבִי הָרִאשׁוֹן אבל לֹא הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁיַּעַצְרוּ

אוֹתִי בַּפֶּתַח, יִשְׁאֲלוּ לְגִילִי, יָחוּסוּ עָלַי: הִתְפַּתֵּיתִי כִּי

כָּזוֹ הִיא אֵלַת הַפִּתּוּי, מַקְסִימָה, בִּלְעָדֶיהָ אִי אֶפְשָׁר

לְהִכָּנַע לַגְּדִילָה (לַהֶרֶס) אוֹ לָאֱמֶת: אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לַאֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים:

אֵלּוּ שֶׁכְּבָר יוֹדְעִים שֶׁהַיִּסּוּרִים יְכוֹלִים לְהַשְׁחִית

אֵלּוּ שֶׁלֹּא קָרְאוּ “הֵידָד” שָׁנִים אֲרֻכּוֹת

אֲבָל זוֹהִי תְּשׁוּקָתָם, עוֹד פַּעַם אַחַת

לִקְרֹא “הֵידָד” לִפְנֵי הַחֲשֵׁכָה: