לאיבוד / יפתח אלוני - ספר מסע להרים ולאנשים (2021) - אפיק ספרות ישראלית
לאיבוד יפתח אלוני מס עמודים: 151 שנת הוצאה: 2021 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 39.9
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

לאיבוד הוא ספר מסעות הנע על קו התפר שבין הרפתקה לסיפור – מסע על מזחלת עם צייד אינואיט, שישו מתגלה בפניו בדמות דב לבן; שיחה אינטימית על פחד ושמחה עם הדלאי למה בדרמסלה; התבוננות בגשם שבו מתבונן הגורו באבא ראם דאס; שתיית כוס מים במחיצת רודן אפריקאי, שקבקבי העץ שלרגליו משמיעות ציוץ של ציפורים; משא ומתן עם רפי איתן, רב-מרגלים שמסרב להאמין לסודות שהוא מגלה; יציאה לטיול מדברי אל מעיין קדוש עם המשוררת והסופרת נורית זרחי, והתחקות אחר עקבותיו של האל אנוביס עם נהג מונית בדואי, בדרך אל מנזרי הקופטים בעמק המוות. אלה, ועוד מסעות, מתלכדים לכדי מסע אישי, אחר אב, אם ובנם שאבד בזמן.

"...כילד הייתי הולך למגרש הגרוטאות, זוחל ומתכרבל בבטנם של היצורים החלודים, סופג את צלילי החיים החשאיים הפועמים בהם. הייתי מביא איתי את ארגז הכלים שלי ואת הגלובוס הקטן שקיבלתי מתנה מאבי. ידעתי לזהות את הודו הירקרקה, אנטארקטיקה הצחורה, מדבריות החול הזהובות של הסהרה, ואת תכלת האוקיינוסים על שמותיהם. הצבעים הסתחררו על הגלובוס והתאחדו לנהר צבעוני שבתוכו הפלגתי בסירות היצורים החלודים. גם היום המסעות שאני יוצא אליהם פושטים ולובשים צבעים וצורות, נעים עם הזמן, משיגים אותו או שבים על עקבותיהם. הסיפור מסובב את הנופים והמראות על צירם עד שהדרך נעשית חסרת גבול וחסרת סוף, משוחררת מאחיזתה וממרותה של המציאות."ֿ לאיבוד יפתח אלוני

 

יפתח אלוני – נולד וגדל בקיבוץ גבולות, למד כשהגיע מפעם לפעם לבית הספר.

בוגר הטכניון, חיפה, אדריכל; בוגר מטרופוליס בברצלונה- פילוסופיה נוודית (נומדיזם); סופר ומשורר.

מחברם של ‘גנב החלומות’, שיצא לאור בסדרת פרוזה, “ידיעות אחרונות- ספרי חמד” והיה לרב-מכר, של ‘חלפים’ ו’טיטאניק בחולות’ שגם הם ראו אור ב”אפיק”.

יזם ועורך ראשי משותף של “בלוק”- עיר/מדיה/תיאוריה/ארכיטקטורה.

יוזם ומפיק הסדרה “סיפור מהסרטים” עבור ערוץ 2 (טלעד) .

יוזם ‘פרויקט הסיפור הקצר’ – אתר בינלאומי לקריאת סיפורים קצרים מכל העולם.

הקים את “אפיק ספרות ישראלית” הוצאה לאור .

כל אחד והאוורסט שלו

אנחנו והם. כך ירדנו מהמטוס הקל שהטיס אותנו מקטמנדו ללוּקְלָה, מתחלקים ללא משים לשתי קבוצות. לוקלה הוא כפר קטן בנפאל בגובה של כאלפיים מטר — נקודת ההתחלה לטרקים לכיוון האוורסט. הם — שנים עשר חברי כפר תקווה, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. אנחנו — שמונה מלווים: אריה מנהל הכפר, רופא, אחות, שני מדריכים מהכפר ושלושה טיילים מנוסים, דורון, מולי (שמואל) ואני. השעה מאוחרת והשֶׁרפּות, הסבלים הנפאלים, תובעים לצאת למסע מיד כדי שנגיע לפני החשכה למקום החניה הראשון על גדת הנהר. השרפות יעילים, שישים מהם כבר צועדים בשביל לעבר הנהר. הם יצאו לפני כמה ימים מכפרים שונים, עומסים על גבם מזון, אוהלים וציוד שנדרש למסע. כארבעים נשארו לקחת את הציוד האישי שלנו ולסייע בהליכה. מרביתם אינם דוברים אנגלית ומתַקשרים עם חברי הכפר בתנועות ידיים. אני נעמד בצד, מביט בפקעת ההומה שנפרמת לאיטה ונפרשת לטור ארוך. השביל משתפל לעמק ומשם מטפס במעלה תלול. אני מתוח ומלא ציפייה. אחרי שבועות רבים של הכנה סוף-סוף יוצאים למסע. “אתה רואה”, אריה צועד לצידי, “זה כל כך פשוט”. אנחנו יורדים. במשעול ממולנו חומת רכס הרי ההימלאיה. אי שם במרחק חמישה עשר ימי הליכה נמצא הבייס קמפ של האוורסט. נירית ורובי, שניים מתושבי הכפר, נעצרים לידי. “אתה בא לבייס קמפ?” נירית שואלת, ורובי עונה לה, “הוא כבר היה שם, הוא לא צריך”. הם צוחקים וממשיכים ללכת במורד. אנחנו והם. ההסתתרות מאחורי השפה הנקייה וקפלי הלשון אינם ממוטטים את החיץ שיוצר הביטוי “אנשים עם צרכים מיוחדים”.

שנה קודם לכן התווכחנו אני ואריה במשרד מנהל הכפר על משמעות הביטוי.

“מה זה צרכים מיוחדים? הם כמו כל אחד, אין איתם שום בעיה”, אריה נוזף בי. “הכי פשוט זה להרחיק את השונים והאחרים, להגלות אותם מהחברה. הם מעוררים פחד. אנשים מסתכלים בהם ורואים את הפחדים של עצמם מעצמם”. הוא פושט את רגליו ונשען לאחור, “אלא שלכל אחד, גם לי ולך, יש ‘צרכים מיוחדים’, אז להם יש קצת יותר”.

“אריה, מדובר בבייס קמפ של האוורסט, זה לא סתם אתגר”, אני עונה. “הבייס קמפ הוא פנטזיה שלנו, היא לא קיימת בעולם שלהם”.

“אין עולם שלנו ועולם שלהם. זה בולשיט. ‘אנחנו’ ו’הם’ זה בסך הכול עוד סטריאוטיפ שקובע ש’הם’ לא מסוגלים לחיות במציאות שלנו. את זה אני הולך לשנות. בסוף המסע כולנו נגיע לבייס קמפ”.

“אתה חושב שיש להם מושג מה זה המסע הזה? שהם מבינים לאן אתה לוקח אותם?”

“ועוד איך!” הוא מתפרץ לעברי. “הם מבינים הרבה יותר ממה שנדמה לך. אתה תקוע עם מה שדחפו לך לראש”.

המשרד של אריה עמוס חפצים ורהיטים: כן ציור שחלוק מוכתם פרוש עליו, מכשיר חתירה, מכונת תפירה שתיבת בדים צבעוניים לצידה, שולחן עבודה שעליו מונחים גזירי תמונות של אנשי הכפר לצד תמונות שנחתכו ממגזיני אופנה. הוא עוקב אחר מבטי ואומר, “אלו לקולאז’ים, תתבונן ותבין”. הקולאז’ים תלויים על קיר מאחוריו. אני קם וניגש לבחון אותם. דמויותיהם של אנשי הכפר מודבקות על רקע נופי ארצות רחוקות או משולבות בתוך סיטואציות יומיומיות.

הוא נעמד לצידי. “המסע הזה יקרה. אני מגייס כסף, גם לסרט שנעשה עליו. נוציא אותם מהכלא של הסטיגמה”, הוא מתנשף קרוב לאוזני. “יש לך הזדמנות להצטרף”. מהמסדרון בחוץ מחלחלים למשרד קולות שמחה. “תקשיב טוב לצחוק”, הוא מכריז כאילו כבר חזרנו מהאוורסט.

הוא משרבט עיגול על נייר, “זה המוח, כמו עוגה”. הוא מחלק את העיגול לפלחים בגדלים שונים. “לכל אחד יש פלחים שפחות מתפקדים או שמשהו משובש בתקשורת ביניהם. אבל החלקים האחרים תקינים לגמרי. אלא שאנחנו והממסד עושים מהעוגה דייסה וזורקים הכול לפח”. הוא איש גבוה ונאה, עיניים כחולות חודרות ובלורית בלונדינית משתפלת על מצחו. כשהוא פורש את התיאוריה שלו, פניו הלבנות מתלהטות, והוא מסרק באצבעותיו את בלוריתו.

“ואם יש יותר מדי פלחים פגועים? אם משהו באמת משובש כאן בפנים?” אני נוקש על גולגולתי באצבע. “אולי הנוירולוגיה יצרה ‘הם’ ו’אנחנו’? הרי אפילו לא שאלת אותם אם הם רוצים לצאת למסע”.

“אני לא צריך לשאול אותם. המסע הזה הוא בשבילם. הוא ישבור את צרות האופקים שגם אתה שבוי בה”. הוא מתנשף, “אני זוכר שהגעתי לישראל כנער ובאתי לבית הספר לבוש ז’קט חדש, מכנסיים מגוהצים ונעליים מצוחצחות. נערים גדולים ממני במכנסיים קצרים, טי-שרט וסנדלים דחפו אותי לארונות במסדרון והחטיפו לי אגרופים בבטן ובראש. כשביקשתי להחליף בגדים, אימי לא הסכימה. חצי שנה הרביצו לי. גם עכשיו אני לא מוותר. אנחנו נגיע לבייס קמפ של האוורסט, נוכיח שהם יכולים לאתגר את עצמם ולהצליח במקומות של שיא הישראליות, שיא הנורמליות הישראלית — הטיול של אחרי הצבא”.

“כן, אבל…” אני מתחיל לומר.

“אל תהיה חלק מהכוחנות של הממסד. אל תדבר איתי על תקציבים וכללים. בכל פעם שאני בא עם רעיון גדול, מופיע איזה פקיד שאין לו מושג מי הם באמת”.

“גם הבחירה שלך לקחת אותם לבייס קמפ היא כוחנית. המסע יכול להיות עינוי בשבילם”.

“שוב אתה חוזר למקום הזה. גם לי זה יהיה קשה, לא זזתי מהכיסא כבר שנים, פעם הייתי שחקן כדורסל”. כתפיו רחבות ושמוטות. הוא טופח קלות על הכרס הקטנה שלו, “מה אתה אומר, אני אצליח?”

“אתה נראה לי כמו אחד שלא מוותר”.

הוא בולע אוויר, מיישיר אליי מבט. “העולם צריך להיות מקום הוגן יותר בשבילם, מגיע להם להיות מאושרים, אתה מבין?” הוא מנופף בידיו כקוסם שמסוגל להפוך משאָלָה למציאות, ואני הולך ומשתכנע. “זה קצת גבוה, אז מה, נוֹ ביג דיל. כולנו יצורים שבירים עם חולשות”, הוא מוסיף בטון מפויס.

ג’ינג’ית מנומשת מתפרצת לחדר. “אריה, רובי לא מסכים שאני אסע בלעדיו, הוא משתגע”. היא שמה לב אליי ותולה בי מבט. “מי אתה?”

“הוא מטפס הרים מומחה, הוא יבוא איתנו לבייס קמפ”, אריה אומר לה.

“יווו, אתה מכיר את הדרך? איזה כיף יהיה שם בסוף”, קולה מתנגן.

“אתה רואה!” אריה זורק לכיווני. “בואו, נלך לדבר עם רובי”. אני מצטרף אליהם.

 

ערכנו כמה מסעות הכנה במדבר יהודה. במהלכם כשלתי בניסיון לקוראם. לא ידעתי מתי קשה להם ומתי לא, אם הם נהנים מהנוף, אם הם רוצים לחזור הביתה. כשאני מנסה לבטא את לבטיי וחששותיי בפני אריה והצוות הם מתייחסים אליהם כהתנשאות. בסוף כל מסע המשפטים השגורים הם: “ההתמודדות שלהם מעוררת השתאות”, “אני מופתע מהיכולת שלהם”,
“באמת יש להם כוח רצון”. אני קורא סיפורי מסע ותוהה אם לטבע כוחות ריפוי, אם הליכה בשבילי ההימלאיה, שעל פסגותיהם אפשר בקלות לדמיין את משכנות האלים, תחולל שינוי
תודעתי — בי, בהם, בנו. ככל שאני שוהה יותר במחיצתם הספקות מתגברים והתנהגותו של אריה מגבירה את החששות. כאשר הם מתקשים להירדם בשטח הוא מבטיח להם שיצליחו, כאשר הם נעצרים חסרי נשימה במעלה השביל הוא מבקש מהמדריכים לעזור להם, וכשהם מגיעים למעלה הוא מחבק
אותם.

מאז ומתמיד אנשים שאפו להגיע לפסגות ההרים הגבוהים, מתוך ביטחון ששם מתבודדים האלים, ששם אפשר יהיה לפגוש בנסתר ובנשגב, לחשוף את הסוד, שכמו כל סוד מכיל נחמה, אמת ובעיקר כוח. או לכבוש את הפסגות כי הן שם, כי הן קריאת תיגר של הטבע. האופוריה ההרקולסית לעמוד על הפסגה כשמתחתיך העולם. בשל ספקותיי ביקשתי לצרף למסע את דורון אראל, חבר ומטפס הרים, שהגיע עד פסגת האוורסט ובעל ניסיון רב בליווי משלחות וטיולים באזור ההימלאיה, ואת שמואל, איש מסעות שמוליך אנשים לריפוי בהרים. לפי שמואל, אדמת ההרים היא כמו מראה, משקפת את קיומך המקביל. בהרים שני מצבי הקיום שלך אמיתיים באותה מידה. מתגלה לך אתה במלוא היותך. שמואל מאמין בכוחו של המסע. “המוח עצלן גדול, ובהרים הוא מתחיל ללכת. משהו במרחב מעורר את המוח לקבל אחריות על החלקים הפצועים. זה לא חשוב אם נגיע לבייס קמפ או לא, אין שם כלום חוץ מהרבה אשפה שהשאירו מטיילים, אבל לדרך יש סגולות ריפוי”.

אריה בוחר שנים עשר מתושבי הכפר למסע. הוא אינו מתייעץ איתנו, ואני מניח שהוא יודע מי מבין תושבי הכפר יתמודד טוב יותר עם מצבים לא צפויים ומי יצליח לצלוח קשיים פיזיים ונפשיים, או שאולי הוא בוחר את אלה שיגשימו את שאיפותיו? זה המסע שלו. אנחנו נהיה שם בשביל אנשי הכפר.

אני מתקשר להתייעץ עם פאנדי, סוכן הנסיעות הנפאלי שמארגן מסעות להרי ההימלאיה. אני מסביר לו על הרכב הקבוצה שלנו. הוא לא מבין מה זה אנשים עם צרכים מיוחדים, וכשהוא מבין הוא תוהה למה אנחנו לוקחים אותם לשם. בסוף הוא שואל, “אבל הם יודעים ללכת, לא?”

“זו הפעם הראשונה שלהם בהרים…” אני אומר. “יכולים להתעורר קשיים, אולי מישהו ירצה לחזור, אולי מישהו יחליט שהוא לא זז יותר”.

“אין בעיה”, הוא חותך, “שלושה שרפות לאדם. הסבלים והמטבח יֵצאו מוקדם, איתכם ילכו בערך שלושים וחמישה, שני מלווים לכל אחד. סך הכול שמונים”.

 

ביום הראשון צהלת קולות מהדהדת מהעמק. המוח מזנק מעבר לעצמו ומשמש גשר אל דברים שמעבר לראייה. “נורא יפה כאן, תיארתי לעצמי שזה אחרת”. אני הולך בסוף הטור לצד נירית.

“מה תיארת לעצמֵךְ?”

“לא יודעת”.

“עכשיו השלגים מפשירים, העולם כאן מתעורר”, אני אומר.

“השביל זה ככה כל הזמן? כי זה בכלל לא קשה. רובי רוצה שנלך בהתחלה, הוא חושב שמי שבהתחלה יותר קל לו, אבל לי טוב בסוף”.

“גם אני אוהב ללכת בסוף”.

“איזה מזל שאריה בחר אותי. חשבתי שבגלל מה שרובי עשה הוא ייתן לנו עונש ולא ניסע”.

רובי מסתכל אל עבר פסגת ההר ששמו “האישה עם התיק”. השלג על פסגתו בוהק ומנצנץ. “אני רוצה להגיע אל מאחורי הלבן הלבן הזה”, הוא אומר. “אני רוצה ללכת לשם, אפשר?”

“השתגעת?” נירית אומרת. “אתה תמות שם”.

“לא אכפת לי למות”.

“אם תמות לא תהיה יותר, וגם אני לא אהיה יותר בשבילך. תגיד לו”, היא פונה אליי. “הוא לא מבין מה זה למות”.

“אני דווקא מבין מצוין, זה לא להיות יותר”, הוא מעווה כלפיה את פניו וצוחק בקול.

“לא בטוח שאני מבין”, אני עונה לה.

“כשהייתי חולה ולקחו אותי הביתה, לנתניה, הוא גנב אופניים ורכב אליי. הוא משוגע. אריה מאוד כעס עליו”.

“את משוגעת”, רובי מתפרץ.

“יום שלם חיפשו את המשוגע הזה עד שמצאו אותו, כי הוא התבלבל בדרך”.

“הוא רכב מכפר תקווה עד נתניה?” אני שואל.

“כן, הוא משוגע”.

“לא יודע… הוא אוהב אותך. גם אני אהבתי פעם מישהי ועשיתי דברים משוגעים בשביל להיות איתה”.

“כן?”

אנחנו מטפסים אל אוכף ההר ונעמדים לצפות בנוף.

“ואווו, איזה יופי זה”, היא מצביעה לעבר רכסי פסגות הרי ההימלאיה, שמכתרים את כחול השמים. אחר כך מסתכלת כלפי מטה, עוקבת אחר השביל המתפתל במורד. “שם זה הסוף?” היא שואלת אותי.

רובי מתיישב על סלע ומתנשף. “זה עוד רחוק?” נירית מתיישבת לידו, מחבקת את כתפו ונותנת לו נשיקה.

“די. את לא רואה שקשה לי?”

“מה אתה מתלונן? תראה אותם”, היא מצביעה לעבר שיירת שרפות שחולפים על פנינו בשביל, כל אחד נושא על גבו צרור ענק של ציוד קשור ברצועת בד שמקיפה את פדחתו. “רואה? הם לא מתלוננים! הם הולכים ולא מתלוננים”. היא קמה ומתחילה ללכת ביניהם.

“חכי לי”, רובי מתרומם מהסלע.

“נו בוא כבר”, היא קוראת לעברו. “כבר עוד מעט יהיה חושך”.

“מי אמר לך?”

“השרפה שלי”, היא נצמדת לשרפה שמלווה אותה, והוא מחייך. “תצלם אותנו”, היא מבקשת ממני.

למטה מזדהר הנהר ולידו מוקם אוהל גדול.

“זה שם? זה שלנו?” רובי שואל, ואני מהנהן.

הם צוהלים ומתחבקים. קרני השמש מבעירות את הפסגות המושלגות, לפידי אבן שמימיים.

מחשיך.

“אמאל’ה!” נירית נותנת לי יד.

“הוווו, הוווו”, רובי עושה קולות מפחידים.

“אף פעם אני לא מפחדת. חוץ מפעם אחת כשלקחו אותי לניתוח”, היא משתתקת. “הייתי בהיריון, ואמא שלי לא הסכימה, אז הייתי צריכה לעשות את הניתוח. שכבתי במיטה הירוקה ופתאום נהיה חושך ונורא פחדתי”.

“כן”, רובי אומר, “מאז היא מפחדת מחושך”.

“לא נכון, תמיד אני מפחדת מחושך”.

השרפות חובשים לראשם פנסי ראש, הם מטלטלים את הראשים, צוחקים מריקוד האלומות. היום בשעות הצהריים עברנו ליד כפר שבו נערכה לוויה לתינוק. קבוצה של מקומיים עמדו סביב מגדל עצים נמוך, שעליו הונחה חבילה קטנה, ומלמלו תפילות. אש הוצתה, והלהבות פרצו באחת. עמדנו דוממים, מרוחקים מהם.

“אם היית הולכת כמו שאת מדברת, היינו כבר מגיעים”, רובי נותן לה יד. “בואי”. היא עוזבת את ידי והם מדלגים למטה.

האוהל הגדול מתגלה, מואר מבפנים, צלליות אנשים מתארכות ומתכווצות על יריעותיו. אנחנו נעמדים בפתח. אלו שהגיעו לפנינו כבר ישובים לאורך השולחן הארוך, אוכלים ומחליפים קריאות צוהלות. אחד מהם צועק לעברנו, “גמרנו לכם את האוכל. נכון, אריה?” כולם צוחקים. אריה גולש על הספסל, דוחק את הצמודים אליו ומפנה לנו מקום. “תביא להם אוכל”, הוא קורא באנגלית לג’נגו, האחראי על השרפות.

אני מקבל צלחת עם דאל-באט, אורז ועדשים, ויוצא החוצה לאכול. השמים אטומים. רחש זרימת הנהר מעמעם את הקולות הצוהלים בפנים. אריה יוצא ונעמד לידי, “אתה רואה? היה קל לחבר’ה”. אני יכול להבחין בתווי פניו מחייכים, “אפילו ירון הלך כמו שד. אמרתי לך שאתה שוכר יותר מדי שרפות”.

“זה היום הראשון, אריה, יש עוד עשרים ושישה ימים”, אני אומר, רוכס את המעיל ויורד אל גדת הנהר.

הוא הולך לצידי, מעיל הפּוך מקנה לו מראה דובי. אלומת הפנס על מצחו מרצדת בחלל, מאירה להרף עין את הנהר, את המצוקים, את הדמויות שיוצאות מהאוהל והולכות לאוהלי השינה הקטנים. מחשבותיי נודדות אל ירון. הוא נגע לליבי מהרגע הראשון שנפגשנו. הוא היחידי עם תסמונת דאון בקבוצה. דיבורו מגומגם וכמעט בלתי ניתן להבנה, אבל משהו במנעד הטונים מאפשר תקשורת. אני מדבר אליו, והוא עונה בקריאות, תוך
שהוא מניע את ידיו בשפת חירשים אילמים. אם איני תופס את כוונתו בתוך שני סבבי דיבור הוא מתעצבן, תופס את ראשו בשתי ידיו ומניע אותו מצד לצד. אני תוהה איך המסע נתפס אצלו. אולי בשבילו המסע, כמו ששמואל מסביר, הוא עלייה לרגל אל שפת טבע פשוטה וברורה שהוא כבר יודע לדבר בה.

אל תוך השקט פורצת נגינת אקורדיון. אופרה של פוצ’יני. מוטי, אחד מאנשי הכפר, שר את האריה בקול טנור.

“הוא יודע לנגן ולשיר בעל פה עשרות אופרות. לא תתפוס אותו מזייף”, אריה מסנוור את פניי.

“יפה”, אני אומר.

“אני אומר לך, כל ההפחדות על הגובה והמחסור בחמצן… הכול בראש שלך, כמו שאמרתי לך. המוח הוא עוגה”.

אריה צודק. בימים הבאים המסע מתקיים ללא תקלות. הבקרים נראים כסצנה מבוימת מתוך סרט אימפרסיוניסטי. האור רוחץ כתמי צבע, שנעים בתזזית בתוך רקע דומם. אריה שולף את האנשים מהאוהלים הקטנים, רובם חוזרים וזוחלים פנימה אל החמימות בקריאות צחוק. שרפות מסתובבים עם קערות אלומיניום שבתוכן מים חמים, מציעים למתעוררים לשטוף פנים. טיפות מים חמים ניתזות לכל עבר. הרופא והאחות עומדים ספונים במעיליהם, מחבקים את כוסות התה החם לפני שהם מקבצים את כולם למעגל ומוודאים שכל אחד מהם יבלע את התרופות שלו. אני נזכר איך כילדים בקיבוץ היו מושיבים אותנו עירומים על ספסל עץ במקלחת הגדולה, שבקצהו ישבה המטפלת. היינו מתקדמים לעברה בתורנו, והיא הייתה מנקה לנו את האוזניים, בודקת בשערות שאין כינים ונותנת לנו לבלוע שתי כפות של סירופ מחזק.

היום נטפס לנמצ’ה באזר, כפר סואן בגובה 3,400 מטר, כאלף מטר טיפוס. נשהה שם יומיים להסתגלות לגובה. בארבע לפנות בוקר כבר יצאו הסבלים עם הציוד. השרפות עדיין נעים ברוגע בין האוהלים, נוקשים על קערת המים החמים, “אוטו-פאני, אוטו-פאני, גוד מורנינג, גוד מורנינג”. זה היום השישי, ואני מזהה איך נוצרת אחווה ביניהם ובין חברי הכפר. קולות צחוק נשמעים בינות לאוהלים הקטנים. ההסתגלות שלהם לתנאי המסע קלה מששיערתי.

ג’נגו, השרפה הבכיר, בחר את הסבלים למסע ואת השרפות שמלווים באופן אישי את אנשי המשלחת. עכשיו הוא עובר בינינו, עיניו בוחנות את הלבוש של אנשי הקבוצה ואת מצב הנעליים. פה ושם הוא מבקש שיסירו מעיל או יקשרו טוב יותר את הנעליים. כל שרפה מלווה מראה לו את הביגוד הנוסף בתרמיל ואת מנות המזון, ורק אז הוא משחרר לצאת לדרך.

היום כל אחד מחברי הכפר יטפס בקצב שלו. אני מסתכל במעלה המתלול, אורות פנסי הראש מהבהבים בתוך הערפל, שיתפוגג כשהשמש תעלה. הטיפוס לנמצ’ה קשה גם לאנשים מנוסים. מחלת הגבהים אינה תלויה בהכרח בכושר גופני, ותופעות של מחסור בחמצן, סחרור, חולשה וכאב ראש מסמא מופיעות באופן אקראי.

ג’נגו טיפס לפסגת האוורסט עם אחת המשלחות. הוא צמח מסבל פשוט למטפס מומחה, מאלו שמעלים את הציוד למשלחת עד לגבהים של 6,000 ו-7,000 מטר. שלוש פעמים הגיע ג’נגו למדרגת הילרי (מקום החניה בלילה שלפני הטיפוס לפסגה), ובפעם הרביעית עלה לפסגה. ההיררכיה בין השרפות ברורה: הסבלים הפשוטים, רובם צעירים שלומדים את הדרכים ומתַרגלים את ההליכה; הסבלים לגובה רב, אלו המנוסים שיודעים לטפס ומסוגלים לשהות בגובה 7,000 מטר ואף יותר; ואלו שהגיעו לפסגה. לטבחים שמור מקום של כבוד, הם מעל הסבלים. נדרשת מיומנות לבשל היכן שמים רותחים בטמפרטורה של כשישים מעלות ולנהל באופן מושכל את המלאי המוגבל של המצרכים מתוך מחשבה על תזונת המטפסים.

היום ג’נגו מתעכב. רגע לפני שדניאלה מתארגנת לצאת, אריה לוקח אותו הצידה ומשתף אותו בהיסוסיו לגבי יכולתה להמשיך. דניאלה כבדת ראייה ומתקשה לראות את הדרך בערפל. אני מקשיב לשיחה מהצד.

“לא תהיה איתה בעיה”, ג’נגו אומר. “אנחנו יכולים לשאת אותה על הידיים אם נצטרך”. היא יושבת על סלע גדול בצד, מקשיבה לאריה, שמשוחח עליה עם ג’נגו. הרופא והאחות מצטרפים למעגל השיחה, ואני מתיישב לצידה.

“אריה לא רוצה שאני אמשיך”, קולה רועד, ראשה פונה לעבר הפסגות, שנעשות צלולות ובהירות מרגע לרגע.

אני נותן לה יד.

“תגיד לו שאני יכולה להמשיך”, היא פונה אליי.

“זה לא תלוי בי”.

“כבר כמעט הגענו, נכון?”

“לא. אנחנו עדיין רחוקים”.

“אמא שלי תתאכזב”, היא מושכת באפה. “אריה הבטיח שישלח לה תמונה שלי מהאוורסט”.

היא נותנת לי את המצלמה שלה ומבקשת שאצלם בשבילה את הדרך. אני מצלם אותה יושבת עצובה. דרך עדשת המצלמה אני רואה איך מחלת ניוון השרירים הנדירה שהיא לוקה בה נותנת בה את אותותיה. עוד מעט לא תוכל לראות כלל.

אריה קרב, רוכן אליה ומסביר לה בקול חם שהיא צריכה לחזור. “שלושה שרפות ילוו אותך בדרך חזרה”, הוא הוא אומר מניח יד על זרועה.

גם ג’נגו ניגש לדניאלה. “אל תהיי עצובה”, הוא אומר לה באנגלית, “את טובה מאוד”.

דניאלה מצביעה על ראשו ואומרת, “יש לך כובע הורס”.

ג’נגו מסיר מעל ראשו את כובע המצחייה, שמעוטר בתמונה של האוורסט, ומניח אותו על ראשה. “שמחה?” הוא מקרב את פניו לשלה.

דניאלה צוחקת ומצטרפת לשלושת השרפות שילוו אותה עד לוקלה.

לפנות ערב אנחנו מגיעים לכפר נמצ’ה בזאר. נירית ורובי צועדים באיטיות במעלה התלול של הרחוב הראשי.

“אנחנו אחרונים, נכון?” נירית פונה אליי. “לרובי קשה בגלל שאין חמצן באוויר. לי זה לא מפריע”.

“כמה את מדברת, גומרת את כל החמצן”, רובי מתנשף בקול.

נירית מחזיקה בידו ומושכת אותו במעלה. “די כבר את”, הוא מנסה להשתחרר מאחיזתה.

“אתה יודע למה חסר לך חמצן? בגלל שלא הקשבת כשהסבירו על זה, זה למה”.

הכפר שוקק חיים, בתי התה רוחשים מטיילים, שלטים צבעוניים תלויים על קירות האבן של הבתים: בית הארחה, מקלחת בדולר, מאפייה. ססגוניות רועשת מתנפלת על המבט שהורגל לגוונים שקטים של ירוק, לבן וכחול. אנחנו חולפים לצד קיוסק, ורובי נעצר, “תקני לי קולה”.

“לא!” נירית חולפת על פני הדוכן.

“ראית אותה?!” רובי אומר למוכרת המחייכת. “לא רוצה, לא צריך. ואן קולה פליז”. הוא מתיישב על ספסל לצד הדוכן.

“בגלל זה אנחנו אחרונים”, נירית חוזרת ומתיישבת לידו. “קולה זה טוב לחמצן?” היא שואלת אותי.

“לא חושב”, אני עונה. “אני לא אוהב קולה, אף פעם לא שתיתי”.

“אתה משוגע”, רובי אומר.

אני חוזר במורד הרחוב לראות מה שלום ירון. הוא עם האחות והרופא בשביל המטפס אל הכפר. ירון נע באיטיות. העלייה התלולה והמחסור בחמצן מקשים עליו. השרפות רוצים להעמיס אותו על כתפיהם והוא מתנגד. “תניחו לו”, אני אומר לרופא. “יש לנו זמן, שיעשה את זה בקצב שלו”. ירון רטוב מזיעה. הוא מרים אליי מבט ומנסה לומר לי משהו בשפת הבועות הקוליות שלו ובתנועות ידיים. אחר כך הוא נשכב על סלע גדול, ידיו בתנוחת תנומה תחת לחיו. אני מדבר אליו, מצביע על הילת האור של נמצ’ה, “שם!” אני אומר לו. “עוד קצת, בסדר?”

הוא שולח לעברי מבט שובב ועוצם את עיניו.

אני כורע לידו ומבקש, “ירון, עוד קצת. תן לשרפות לעזור לך, בסדר?”

הוא מתרומם לאיטו, וסביבנו הערב יורד. אני מסדר לו את פנס הראש על המצח, ואנחנו מתקדמים במעלה ההר לאיטנו.

אריה ממתין לו בקצה הדרך שחוצה את הכפר, מעט מתחת להיכן שממוקם המחנה. כשירון מבחין באריה הוא מתמלא בעליצות ומנסה לרוץ לעברו. אריה יורד לקראתו, מחבק אותו ומסובב אותו במין ריקוד. ירון מנשק אותו על לחייו ומצחו ושניהם צוחקים.

“אנחנו צריכים להישאר כאן לפחות שלושה לילות”, אני אומר לאריה. “הם עייפים, קשה להם. הם צריכים לנוח ולהתרגל לגובה”.

“מה זה אומר לגבי הבייס קמפ?” הוא מפנה את השאלה לדורון, שעומד לצידי.

“ננסה, אבל בהחלט יש סיכוי שנצטרך להפסיק לפני שנגיע לשם”, דורון מסביר.

“זכותם להגיע לבייס קמפ!” אריה מתרגז, כמעט צועק. “אנחנו נגיע לבייס קמפ! זו המטרה של המסע הזה!”

חשכה משתררת. האוהל, שמשמש חדר אוכל, מתמלא. בדרך לשם אריה מודיע שוב ושוב לדורון ולי שהמטרה של המסע היא להגיע לבייס קמפ ושלא מקובלת עליו שום אפשרות אחרת. חלל האוהל שקט מבדרך כלל. רוב תושבי הכפר עייפים ורצוצים. נשימתם כבדה ואין להם תיאבון. אריה עובר ביניהם ומעודד אותם כהרגלו, בטפיחות ובבדיחות, אך הם מגיבים אליו בקהות.

בלילה אני חולם את עצמי כירון. פנס הראש שלי מאיר שביל מפותל, שמטפס על הר מעונן. אני באפיסת כוחות. כשאני מנסה לומר משהו לשרפה שלפניי, פורצות מפי קריאות חנוקות. אף אחד לא מקשיב לי, קולות של דיבור וצחוק סובבים. המילים הבהירות שבתוכי פורצות החוצה כאוושות של ייאוש וזעם. רגליי קורסות תחתיי, ואני מתגלגל מטה במדרון כסלע. איש אינו שם לב להיעלמותי. אני מתעורר בבהלה, רגליי רדומות ונוקשות. אני זוחל מן האוהל החוצה, מצטרף לשמואל, שיושב ליד המדורה ומחטט במקל ברמצי הגחלים.

“מה אנחנו עושים כאן, שמואל?”

“מגשימים את החלום של אריה”, הוא עונה ואנחנו צוחקים.

בבוקר העולם לבן. שלג מכסה את מגרש הכדורגל של הכפר, שעליו חנינו. הכפור מקשה את יריעות האוהלים. קפוא. השמים רחוצים מעננים. השמש עוד לא עברה את קו ההרים הגבוהים, והכפר עוד שרוי באפלולית של צילָם. צחוק משוחרר והתפעמות ממלאים את האוויר. בעודי קושר את נעליי אני רואה כמה מאנשי החבורה מתרוצצים יחפים, זורקים זה על זה כדורי שלג. אני מקנא, רוצה לרוץ איתם, אבל אני מרגיש מגושם לידם. על ספסל שולחן ארוחת הבוקר אני מוצא מקום לצד ירון. הוא שקוע בקילוף ביצה קשה. אני מדבר אליו, מציע שאקח אותו לסיבוב בשוק. הוא מפנה לעברי מבט מחויך, עיניו מאירות.

הוא פוער את פיו ומשמיע צליל גרוני ארוך, טנור רוטט שמהדהד את שירת הנזירים בתפילת הבוקר מהמנזר שלצד המגרש.

“הוא רוצה”, אריה מתפרץ בינינו פתאום, וירון מנענע בראשו.

השוק הוא מבוך של מסדרונות, מדרגות וביתנים. ירון נע בתוכו בביטחון ונענה לרוכלות הנפאליות שמלבישות אותו בחולצה ססגונית ומניחות כובע על ראשו. הוא מחייך אליהן. אחת מושיבה אותו על כיסא גבוה בתוך הביתן, מגישה לו כוס תה יסמין. הוא מטלטל את רגליו באושר ולוגם מהתה. בדרך חזרה הוא נעצר להתבונן באיש מסתפר. הוא מביט בהשתאות בתנועות התער של הספר. אני שואל אותו אם גם הוא רוצה. כמה דקות אחר כך פניו וגולגולתו של ירון מכוסים קצף לבן וסמיך. הספר מעביר את התער על לחייו וקרקפתו, ומתוכם מגיח ילד מגולח ומלא גאווה. כשאנחנו מגיעים למאהל כולם מחמיאים לירון, וחלק מהם מהינים אפילו לגעת בראשו החלק. אריה מרים לי בוהן לאישור ואומר, “הוא מוכן לטקס בבייס קמפ”.

היום השנים עשר. אנו מתקרבים לבייס קמפ של האוורסט, אבל כל פסיעה נדמית כמו התרחקות. השביל מתעתע, הרבה ירידות שאחריהן עליות תלולות. בתחילת היום יורד גשם והצינה גוברת. האדמה בוצית וחלקלקה, הרגליים, רועדות מקור ועייפות, כמו מניחות כי אין דבר בקרקע שהוא יציב ובטוח. דורון נע לאורך הטור וקושר את האנשים בקבוצות של שלושה, שרפה ושני חברי כפר. שרפות עם סלים עצומים חולפים על פנינו בקלילות. הם הולכים יחפים, רגליהם הדקות חשופות, שריריהן ארוכים ומשורטטים. אני הולך אחרי ירון, שמבוסס בבוץ החלק ומאבד תדיר את שיווי משקלו. התנשפויותיו אינן סדירות, ונראה לי שדלילות החמצן באוויר משפיעה עליו מאוד. אני מעודד אותו במילים, מנסה להסביר לו מדוע הוא עייף כל כך. חליתי פעם במחלת גבהים. דרכי הנשימה אינן מעבירות מספיק חמצן לריאות. אתה שואף ונושף והחמצן אינו מגיע, אינו נמצא. הנשימה לא נושמת. הראש מתפוצץ והעולם מסתחרר. מייגע לדבר, הקולות שהפה משמיע קצוצים ואטומים. אבל ירון לא מקשיב לדבריי. אנחנו עוצרים לארוחת צהריים. כולם מותשים. מצוק אדיר מתנשא מעלינו וחוסם את מעט אור השמש. הגשם מתחזק, השרפות פותחים מטריות, כל אחד מרוכז בצלחתו, אוכלים בשקט מהתבשיל החם של עדשים ואורז. רובי אומר, “הגשם הזה גומר לי את החמצן”, ונירית עונה לו, “זה לא מהגשם, זה מהאוויר, לא הקשבת אתמול כששמואל הסביר?”

“לא משנה. העיקר שנגיע כבר לבייס קמפ”, הוא פונה לשמואל. “עוד כמה זמן זה הבייס קמפ?”

“ייקח כמה זמן שייקח”, אריה מתערב בשיחה. “אנחנו לא ממהרים לשום מקום”.

“אין לך תשובה?” רובי מתרגז. “גם מהלאט שלך אנחנו עייפים. מה כבר יש שם בבייס קמפ הזה?”

“אין שם כלום”, שמואל אומר.

“תפסיק לעשות בעיות”, נירית משתיקה את רובי, ושארית הארוחה נמשכת בשתיקה.

לפנות ערב מזדקרת מראש הר שנראה בקצה העולם, הגומפה של מנזר טנגבוצ’ה בגובה 3867 מטר. הטור נפרש על השביל למרחק גדול, כל שלישייה בקצב משלה. אני הולך, כמו בכל הימים האחרונים, עם ירון בסוף הטור. החשכה יורדת. אני מדליק לו ולי את פנסי הראש. לפתע ירון נעצר, מכופף את ברכיו, ובאחת קורס אל תוך האדמה הבוצית. כל גופו אומר אומללות. הוא שוכב שם, פניו המגולחות מלוכלכות מבוץ. השרפה מנסה להרים אותו ולשאת אותו על גבו, אבל ירון מסרב. “עזוב אותו”, אני מורה לשרפה וכורע לצד ירון. מי הגשם שוטפים את השביל הצר. אני פותח מטרייה מעל ירון ומדבר אליו, מנסה לשכנע אותו להמשיך, אומר לו שעוד קצת מגיעים. הוא מניע את ראשו בתנועות שלילה החלטיות, הודף את דיבורי בהברות חלושות. הוא עוצם עיניים ומצטנף. אני חסר אונים מול חוסר האונים שלו. משום מה אני נזכר איך אחרי שברחתי בלילה מבית הילדים לחדר הוריי, אבי שאל אותי בייאוש מדוע איני יכול להיות כמו כולם. אני מתחנן בפני ירון, מבטיח לו שעוד כמה צעדים אנחנו מגיעים ושמחר נתחיל לרדת; שלרדת זה קלי קלות. הוא מתרומם ונאבק כדי להניע את רגליו. קול המלמול שלו מבעבע, השביל תלול, הוא נלחם ודמעות זולגות מעיניו, מסכים לתת לי יד שאסייע לו מעט. בחצר המנזר אריה מקבל את פניו בחיבוק הדובי הקבוע. אני מתרחק מהחיבוק. הרוח מרחששת, חריקת קולו המתנשף של ירון חודרת. דמעות זולגות גם מעיניי.

בלילה אנחנו מודיעים לאריה שהמסע הגיע לסיומו, שלא ממשיכים. אריה מסמיק מזעם ואומר לנו שאנחנו יכולים להישאר כאן! שהוא, השרפות ותושבי הכפר ימשיכו בלעדינו. אני מזכיר לו שהתנאי שלי להצטרפות היה שהמסע מסתיים ברגע שהקושי הופך לסבל, ושההחלטה הזאת בידינו.

אריה מתעקש. “אני ממשיך בלעדיכם. תראו שחברי הכפר יבואו איתי, רק מי שירצה, רק מי שיכול”.

שמואל עונה לו בחריפות, “מה ההבדל בין כאן לבייס קמפ? מה זה בכלל משנה? אתה בעצמך בקושי נושם, תחשוב איך הם מרגישים”.

“בסדר”, אומר אריה, “נישאר כאן לעוד לילה או שניים, ננוח ונמשיך”. הוא נעמד. “אתם לא יכולים לעשות לי את זה”, קולו רועד.

עם בוקר הגשם פסק. השמים נקיים, ואפשר לראות את פסגת האוורסט, אצבע גרניט זקורה. אני עומד עם כוס תה ביד, קר מאוד, והאנשים עוד ספונים באוהלים. אריה קרֵב לעברי. הוא חיוור ואחוז צמרמורות.

“אתה נראה לא טוב”, אני אומר.

“כל הלילה הקאתי, הראש מתפוצץ”.

אני אומר לו שכנראה הוא סובל ממחלת גבהים, שתעבור ברגע שנרד קצת.

“זה האוורסט?” הוא מצביע לעבר גוש הגרניט.

“כן”.

“נראה רחוק”.

“כן”.

דקות ארוכות חולפות. אריה שותק. מחלת הגבהים מקשה עליו את הדיבור. “טוב”, הוא אומר לבסוף, “נפסיק כאן”. הוא פונה לעבר האוהל שלו, ולפני שהוא נבלע בתוכו הוא מבקש ממני למצוא מקום יפה לעשות טקס, “שירגישו שהם הגיעו”.

בצהריים אנחנו מטפסים לעבר פסגה שוממה במרחק מה מהמנזר. אנחנו לבושים חולצות טריקו לבנות, שעליהן מודפס “מכפר תקווה — לבייס קמפ של האוורסט”. ערב רב של קולות פטפוט חוזר כהד מעומק המרחב המבותר. רוח חזקה שורקת בין הסלעים. אנחנו גבוהים מהמנזר.

“כשנהיה מעל 4,000 מטר תגיד לי”, אריה אומר.

“אתה כבר מעל 4,000”, דורון עונה לו.

“אז זהו”. אריה אומר ומכריז בקול: “הגענו!”

אנחנו מסתדרים בשורה על קצה המצוק. שרפה מוריד מגבו את תיבת האקורדיון של מוטי. הוא מנגן במרץ מנגינה שמחה שאינני מכיר. אריה מנער בקבוק שמפניה ומשחרר את הפקק לחלל. כולם צוחקים כשהיא מתיזה על פניו. הוא שותה לגימה ומעביר את הבקבוק. נירית אומרת, “היום מותר לנו לשתות, רובי. בוא נשתכר וכולם יאהבו את כולם”.

“עוד לא שתית, ואת כבר שיכורה”, רובי צועק לה.

“זה שיכרון גבהים, תשאל את מולי”, היא צוחקת.

האקורדיון של מוטי משמיע נעימה דרמטית, והוא שר אָריָה בעוצמה בקול הטנור שלו. “שכל אחד יאמר משהו על המסע”. שמואל עובר מאחד לאחד, מקרב את פניו לפניהם, והם מדברים אליו. הרוח מתגברת וטורפת את הקולות, נשמעים רק שברי הצחוק של שמואל. כשמגיע תורי אני אומר: “כאן הבייס קמפ שלנו. כל אחד והאוורסט שלו”. ממרחק נראה שפסגת האוורסט נחתכת על ידי ענן, ורובי אומר בקול צוחק, “הפסגה של האוורסט עפה”.

הדרך חזרה עוברת בקלות יחסית. הגוף ייצר כדוריות דם כדי להתגבר על המחסור בחמצן, ועכשיו הן נושאות כמויות גדולות ממנו וממלאות אותו באנרגיה. המוח ערני ושולח לקבוצות העצבים מסרים מרוממי רוח. השינה הטרופה שבה הגוף משווע לחמצן רוגעת. הנוף הזר והקשה כמו מתרכך ונעשה ידידותי. הרגליים חשות קלות ומדלגות מעל המכשולים. ארוחות הערב באוהל הגדול מתמשכות וגולשות לצהלות, שבהן האנשים מחקים את הפרצופים של חבריהם בעת הטיפוס למנזר. ירון לוקח לעצמו את זכות הדיבור. הוא מלהג, המילים מפעפעות מפיו, מתחרזות, וכולם מוחאים כפיים. שפתו העשויה רשת חרוזים מובנת להם. כשאנחנו מגיעים ללוקלה, במקום הקלה אני חש לאות גדולה. בלילה אני שוכב שרוע על המיטה ואינני מצליח להירדם. אני שומע את רובי ונירית מתרוצצים במסדרון ההוסטל. “אחת שתיים שלוש”, רובי קורא בקול עליז, “גיליתי אותך. הפסדת”. קולו של ירון, שכמו משתתף איתם במשחק, מסתנן לשרעפיי. משתרר שקט, חושך זוחל מכל הכיוונים. איני מבין מדוע אני מרגיש שנכשלנו, מדוע זעמי על משוגותיו של אריה מלווה בתחושת החמצה על שלא הגענו לבייס קמפ של האוורסט. אולי אריה צדק, אולי היינו צריכים להמשיך, לא לוותר להם, לא לוותר לעצמנו.

גם המסע הזה, כמו מסעות אחרים, נע עם סיומו לאחור, אל הזיכרון. האנשים שהלכתי לצידם פנו לדרכם. נותרו תמונות פנים ונופים, צלילים וקולות, והבלחים חדים של הארועים. מעל כל המראות, תוואי השבילים והפסגות המושלגות, מרחף קול צלול וחד — בכיו החרישי של ירון עטוף בחשכה, כשהוא מאמץ את כל כוחותיו כדי להתרומם מן הקרקע הקרה והבוצית, מסרב בתנועות אילמות להינשא על ידי השרפות. בכי מבעבע שעדיין תוהה האם היינו רשאים לחלום עבורו את חלומותיו?

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
תחום המושב
דורון כהן
₪50 ₪30
אווזים
עלית קרפ
₪50 ₪20
אנשים מיותרים
אליס ביאלסקי
₪84 ₪39.9
הוא היה כאן, אני בטוחה בזה
שי שניידר-אילת
₪50 ₪20
כל הזכויות שמורות לאפיק 2021 עיצוב ODT