13:31 | סיפור קצר מתוך 'שׂימי ראש' מאת נעמה צאל | היכנסו לקריאה
13:31 | מתוך ‘שׂימי ראש’ נעמה צאל

סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על גבי הקערה.

ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן משטחים של נייר סופג.

מחבת גדול, חבילת חמאה, סכין נח לצדה.

מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה.

ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, כמעט נצמד, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) — כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד-צמוד) הראש למטה, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצדה על הספה.

מביטה קדימה; אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים.

כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, מונחת עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלותיה.

האישה מחככת את הבוהן בעקב הרגל השנייה. מגרדת חזק את העקב.

היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב-13:30, אלא ב-16:00.

שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה.

היא התכוננה.

בצד השולחן הרחב, שולחן נמוך, כבד, הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים.

היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו, הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ’ עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה — אם לא יזרקו — ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה.

היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות — הוא מזכיר משהו עמום — היא שולה אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. פותחת אותו בעמוד הראשון.

עיניה משוטטות.

מחזה: שמות של דמויות — ואמירות, מצד שמאל.

פונה שוב אל הכריכה המהוהה, המוכרת באיזה אופן קדום, פותחת שוב.

אחרי כמה עמודים בהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד-בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, כמעט חרותות על הדפים. כתב היד מרוח בצדדים, חזק, תנועות קווים עזות.

היא פוגשת בכתב ידה.

היא מרפה לרגע את אחיזתה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע.

סוגרת מהר את הספרון.

מחזירה אל הערימה שעל השולחן, רחוק.

היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, דרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב. אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך.

האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, אווירון או פרפר — היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה.

פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח.

היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות.

היא נכנסת: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש — מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב; מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר.

היא ניגשת אל קערת הסלט, מקלפת ממנה את הנייר השקוף, מסתכלת פנימה — החתיכות הקטנות עייפות — היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח.

היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר 2 עגבניות, 3 מלפפונים, 2 פלפלים ובצל, סכין מחודד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצדם את הסכין. לצד הסכין, קרש חיתוך.

היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות.

היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות, השעה תהיה שתיים ועשרה.

 

**********

 

שבוע חלף מאז צאת ספרה של נעמה צאל, ימי ראש, וכבר התקבלו תגובות מחממות-לב רבות.

בראיון שהתקיים השבוע בתכנית ’60 החדש’ עם איציק יושע (כאן תרבות), עורכת הספר, מיכל בן-נפתלי, מדברת על תהליך העריכה ומסבירה את ייחודיות הספר מהיבטים שונים. מוזמנים להקשיב לראיון המלא בקישור – החל מדקה 22:38.

שׂימי ראש הוא ספר הפרוזה הראשון של נעמה צאל. הספר מורכב מנובלה וסיפורים קצרים, שהחוט השוזר אותם הוא מבטה של הסופרת בדמויות מנושלות סביבה: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. 13:31 הוא הסיפור השלישי מתוך הפרק השלישי בספר, ‘ארבע תמונות (נשים מחכות)’.

 

 

 

מהמגזין מהמגזין
לילך נתנאל בראיון למיה סלע ויובל אביבי על הספר “עבודות וימים”
מאת: אפיק
עדה ואיתן עוד בחדר השינה, ועוד לא הוכרע, עוד לא ידוע איך, אם בכלל, ירד עליהם הערב הזה, על ביתם. עבודות וימים הרומן החדש של לילך נתנאל מתחיל ונגמר בין חמש לשבע בערב קיץ אחד. עדה ואיתן נשואים זה חמש עשרה שנה. עדה עובדת עם אביה, אברהם אבני, במשרד אדריכלים. ביחד הם שוקדים על פרויקט מגורים ברחוב נר-הלילה עבור לקוחה, נלי ענר, הקושרת קשר אינטימי עם שניהם. בשפת גוף גלויה, בריתמוס תחבירי שבו האור והזמן מחוללים כדמויות אנוש, מתארת נתנאל את השבר הסודק את שגרת היומיום הבוטחת של עדה ואיתן. דרך תנועת רצוא ושוב בין הזמנים היא מנסה להבין את תנאי הברית ביניהם, להרגיש בבדידות הקרובה ביותר, במבט הנוטה תמיד אל מקום אחר. לשמוע את בקשת החסד הלא-נענית בין גבר לאישה, בין אישה לאישה.   ועכשיו, בין לבין, שניהם עוצרים במסדרון, באותה נקודת שוויון ריקה. שקט מקצה אל קצה. רק ביניהם, בין רגליהם, מלמטה, מזדהר לו שבר נוצץ של אור יום אחרון, והוא. מביט בה ואומר אני יודע שכן. והיא אומרת לא. והוא אומר כן ואומר שוב כן. והחום, כמו משקולת, מתחיל להכביד לה בפנים. החום מתחיל מתאבק בתוכה, מחשיך בתוכה, בשיפולי הגוף שלה. הגוף הירחי, הלילי שלה, גוף של חשק ושל בדידות צובטת פתאום, ולכן היא רוצה עכשיו שהוא יכריח אותה, ומקווה שיענה אותה קצת. דבר בלתי אפשרי: לְעֲנות רק קצת.
קרא עוד...
טובה רוזן בראיון לגואל פינטו על “האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים” בתרגומה
מאת: אפיק
מתוך: ׳גם כן תרבות׳, ׳כאן תרבות׳ האיש עם הגיטרה הכחולה ואלאס סטיבנס (1955-1876), משורר ומשפטן בוגר הרווארד, ניהל חברת ביטוח. את שיריו הראשונים כתב כשהיה בשלהי שנות ה-30 לחייו, ושני עשורים לאחר מכן חיבר שירים נוספים שזיכו אותו בתואר "המשורר הטוב ביותר בתקופתו" (המבקר הספרותי האמריקאי הרולד בלום). אולם רק בשנה שבה נפטר, 1955, זכה בפרס פוליצר לשירה. בניגוד לסטראוטיפ המשורר העני, סטיבנס היה אדם אמיד ("גם כסף הוא סוג של אמנות", אמר). ממש כמו שמשתקף ביצירתו, סטיבנס היה אדם אניגמטי ויוצא דופן; הוא שימש כסגן נשיא של חברת ביטוח גדולה, ובה בעת היה משורר אוונגרדי. כשהיה בן 28 נקרא לייעץ לנשיא טד רוזוולט כיצד להוציא את המדינה מהבוץ הפיננסי, ובגיל 64 ערך עם ארנסט המינגווי קרב אגרופים כששניהם היו בגילופין. את קובץ שיריו הראשון פרסם באופן רשמי רק כשהיה בן 44. המאה העשרים ואחת רק הגבירה את ההערכה לשירתו של סטיבנס. יותר ויותר מבקרים סבורים היום שלצד פאונד, אליוט, בישופ, רות'קה ואחרים – היה סטיבנס לגדול המשוררים האמריקנים במחצית הראשונה של המאה העשרים. עבור סטיבנס עצמו, הייתה השירה מענה לחילון ול"שמיים הריקים" של המודרנה. "בעידן של אי-אמונה זהו תפקידו של המשורר להעניק את סיפוקיה של האמונה". הוא ציפה ש"התשוקה להאמין במטפורה" (בשירה, ובפיקציה האמנותית בכלל) תחליף את המיתוסים והדתות שהתאבנו. שירתו מתכתבת עם אומנויות הציור והמוסיקה, וגם בשיריו הוא מזכיר אמנים – בהם ציירים, פסלים ומוזיקאים.בשיריו גם הטמיע דרכי עיצוב של אומנות פלסטית ומוזיקה. המהדורה החדשה של ספר זה אינה זהה לישנה במבחר השירים – שירים נוספו ושירים נגרעו. גם משלב העברית שהתיישן בינתיים עודכן לעברית עכשווית וההבדל העיקרי הוא בתוספת המבורכת של 200 עמודי הערות וביאורים, שלא נועדו להעניק אינטרפרטציה לשירים, אלא הקשרים שיבהירו אותם. הערות אלה חיוניות לשירה מאתגרת כמו זו של סטיבנס, שלדעתו שיר טוב הוא "שיר קשה המתנגד לאינטליגנציה של הקורא".
קרא עוד...
יפתח אלוני בראיון לציפי גון גרוס על הספר “לאיבוד”
מאת: אפיק
מתוך: ׳ספרים רבותיי ספרים׳, ׳גל״צ׳ לאיבוד מאת יפתח אלוני הוא ספר מסעות הנע על קו התפר שבין הרפתקה לסיפור – מסע על מזחלת עם צייד אינואיט, שישו מתגלה בפניו בדמות דב לבן; שיחה אינטימית על פחד ושמחה עם הדלאי למה בדרמסלה; התבוננות בגשם שבו מתבונן הגורו באבא ראם דאס; שתיית כוס מים במחיצת רודן אפריקאי, שקבקבי העץ שלרגליו משמיעות ציוץ של ציפורים; משא ומתן עם רפי איתן, רב-מרגלים שמסרב להאמין לסודות שהוא מגלה; יציאה לטיול מדברי אל מעיין קדוש עם המשוררת והסופרת נורית זרחי, והתחקות אחר עקבותיו של האל אנוביס עם נהג מונית בדואי, בדרך אל מנזרי הקופטים בעמק המוות. אלה, ועוד מסעות, מתלכדים לכדי מסע אישי, אחר אב, אם ובנם שאבד בזמן. "...כילד הייתי הולך למגרש הגרוטאות, זוחל ומתכרבל בבטנם של היצורים החלודים, סופג את צלילי החיים החשאיים הפועמים בהם. הייתי מביא איתי את ארגז הכלים שלי ואת הגלובוס הקטן שקיבלתי מתנה מאבי. ידעתי לזהות את הודו הירקרקה, אנטארקטיקה הצחורה, מדבריות החול הזהובות של הסהרה, ואת תכלת האוקיינוסים על שמותיהם. הצבעים הסתחררו על הגלובוס והתאחדו לנהר צבעוני שבתוכו הפלגתי בסירות היצורים החלודים. גם היום המסעות שאני יוצא אליהם פושטים ולובשים צבעים וצורות, נעים עם הזמן, משיגים אותו או שבים על עקבותיהם. הסיפור מסובב את הנופים והמראות על צירם עד שהדרך נעשית חסרת גבול וחסרת סוף, משוחררת מאחיזתה וממרותה של המציאות."ֿ לאיבוד יפתח אלוני
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2022 עיצוב ODT