על הפיוס מיה סביר
על הפיוס מיה סביר מס עמודים: 231 שנת הוצאה: 2017 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 50
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

ב-2014 יצאה מיה סביר לראשונה למסע לרואנדה ולדרום אפריקהמדינות שעברו תהליכי פיוס שנראו בלתיאפשרייםההתבוננותהתובנותהשיחות והרשמיםובעיקר – ההקשר הבלתי נמנע לקונפליקט המקומיהמדיני והאישי כל כךהולידו את הספר הזה.

על הפיוס הוא מסה וגם מסע המזמין את הקוראים להכיר ולבחון במבט חדשכן ומפוכחאת תהליך האיחוי והפיוס ואת האופן שבו הוא מתרחש – בין עמים אבל גם בתוך עולם הרגשהתודעה והמוסר של כל אחד מאיתנו.

על הפיוסספרה השביעי של הסופרת מיה סבירהוא הזמנה אישית לקריאה מחודשת של המציאות ושל גבולות האפשרסביר מובילה את הקוראים במסע הסיפורי והמחשבתי בשפתה הבהירהבדיוק בלתי מתפשרבחמלה ובתנופה אינטלקטואלית נדירה.

מיה סביר, ילידת 1973. בוגרת החוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מיה היא בתם של  אורי ועליזה סביר, מתגוררת בתל-אביב עם בן-זוגה נעם וילדיהם.

הדיקטטורה של העדינות (2005) הוא ספרה הראשון. אמא שלי חושבת שאני אוכל (2007) הוא ספרה השני – ספר ילדים. ספר הילדים השלישי, אילן והדבר שנעלם ראה אור בשנת 2009.

תלמה אדמון (2017), מעריב. "על הפיוס": הספר שצריך להילמד בתיכונים וסביב שולחן הממשלה

איילת שני (2017), הארץ. לא חייבים לסלוח כדי להתפייס 

זהרה רון (2017), גלובס. תקשיבו להם 

 

 

פרולוג

בפברואר 2014 ביקרתי בדרום אפריקהשבה התפייסו שחורים ולבנים לאחר כמעט יובל של שלטון גזעני ודכאני של המיעוט הלבן על הרוב השחורבאוקטובר של אותה שנה ביקרתי ברואנדהשבה התפייסו ההוּטוּ והטוּטְסִי – שני השבטים שמרכיבים את רוב אוכלוסיית המדינה – לאחר שבני שבט ההוטו קמו על בני שבט הטוטסי וטבחו בהם.

בין לביןלהט הקיץ הישראלי.

ומלחמהעוד אחתניצתה בין ישראל ועזההשימוש בצורה הסבילה של הפועל אינו מרמז על עמדה פטליסטית הרואה במלחמהזו או כל אחת אחרתגזרה משמיםהוא מרמזאוליעל תחושת חוסר האונים שהציפה אותי לנוכח מה שנדמה כשידור חוזר של אותה הטרגדיה שבה ממלאים השחקנים את תפקידם בצייתנות מעוררת השתאותצייתנות שהיא אולי גם תולדת תודעתנו הנוקשה והמכווצת עד כי אין ביכולתנו לתפוס שאנחנו מצייתים ואין ביכולתנו לתפוס אפשרות אחרת זולת זו שבה אנו מדממיםועל כך בהמשך.

לאפריקה הגעתי בעקבות אוכל וליתר דיוקהיעדרוזאת במסגרת עבודתי ב-JustSpirulina, מיזם הומניטרי שבו בנות ובני נוער מהגימנסיה העברית “הרצליה” בתל אביב פועלים לשנות את תמונת תתהתזונה בעולםהם לומדים לגדל ספירולינהמיקרואצה מזינה במיוחדומעבירים את הידע לתלמידים בבתי ספר נוספים במטרה לייצר שרשרת של סולידריות ותזונההידע זרם בשני הכיווניםהצענו ידע חקלאי וטכנולוגי וביקשנו ידע על חוויות מתהליכי הפיוסאת יחסי הגומלין הללו היה לי חשוב להדגיש לא מתוך יומרה (חרף הרצון לעשות זאתלשבור כך את יחסי הכוחות העצוביםהמבישים והמושרשים כל כך של מושיעקורבןמערביאפריקאיקיוויתי רק לסמן את אפשרות קיומם של יחסי כוחות אחריםתמיד יש אתי מַחברתאין לדעת מתי יבליח רעיון או יופיע רגע שיבקש דימוי שיחלץ אותו מגבולות הקיום הפיזי שלובהצפת המציאות שחוויתי בשלושת ביקוריי באפריקה כמעט שלא נפרד העט מהדףענייני עבודה התערבבו ברשמיי משיחות עם אנשיםונדמה לי שהיותי במצב תמידי של מי שכותבת במחברת שלפניה העמיד אותי כתלמידה מול בני שיחי.

בשלוש שנות עבודתי במיזם אני מקיימת קשרי עבודה עם תלמידיםמוריםאנשי תחזוקה ומנהלים בבתי ספרעם חקלאים ואגרונומיםעם נציגי ארגונים מקומייםעם אנשי מחקר ואקדמיה ועם אנשי ממשלאולם מרבית השיחות – שדרת הספר הזה – התקיימו במהלך נסיעות לצורך הקמת תשתית לגידול ספירולינה והדרכה בדרום אפריקה (פברואר 2014) וברואנדה (אוקטובר 2014 וספטמבר 2015), כלומר שיחות שהתנהלו תוך כדי בניית חממות והדרכותבשולי פגישות עבודהבדרכים במהלך נסיעות והליכותבמגורים משותפיםחלק מהקשרים שנוצרו נשמרים עד היוםהניסיון לפעול בתוך מציאות שהיא לא פעם קשה מהכילכדי לשנות משהו ממנהלפחות במה שנוגע לסיבת היותי במקום – תזונהתבע ממני רמת מעורבות שאינה דומה לזו המוכרת על פי רוב למי שקיומם אינו הישרדותיאם להגיד את הדברים כפשוטםפנטזיית הזבוב על הקיר התפוגגה והותירה אחריה רק את הכמיהה לאותם רגעי חסד שמאפשרים נסיגה מנטלית הצדה או לאחוררגעים של התבוננות ב– וחשיבה עלאף שכאמור הייתה גם שם כתמיד המחברת שלי אתיפעלתי כמו מצלמה ורשמקול – כותבת כל בדל תיאורציטוט וחוויה בלי להשתהות בהםכותבת גם הבזקים של מחשבות ותובנות כדי שלא יתמוססו בקיום התובעניהאינטנסיבי ומרובה הסתירותכמות ההתרחשויות העצומהכמעט לא הגיוניתשנדחסה לפרק זמן קצר שיוותה למציאות איכות חלומיתומנגד הייתה זו מציאות ארצית מאוד שבה לא היה לי אלא להרכין ראש לנוכח הקושילהתבונן בה ולחשוב עליה.

בחזרה בתל אביב ועדיין בתוך המלחמהחזרנו אחר צהריים אחד בני בן השמונה ואני מהקייטנהאת צעדינו חישבתי מפתח בניין אחד לזה שאחריומתכננת לאן נרוץ אם תהיה אזעקה.

איך היה היום בקייטנה?” שאלתיכרגיל.

כיף,” הוא ענהגם כן כרגילוהוסיף: “שיחקנו בצהל נגד חמאס.” אגבי באופן מכמיר לבאירוני בלי שהתכווןסיפר שכמה מהילדים היו צהלאחרים היו חמאסהם זרקו דברים אלה על אלההתחבאוחיקו בקולותיהם אזעקות והפצצות.

ומי ניצח?” שאלתי.

אף אחד,” נעניתי בפשטות. “אחרי כמה זמן התעייפנו,” הסביר, “אז הפסקנו.”

בקייטנה – כמו במלחמה – מתישהו מתעייפיםאז מפסיקיםזאת אף שבשוך הלחימה לא השתנתה המציאות ש(כביכול)הביאה למלחמה.

רק מנת הצער בעולם גדלה.

גם בספר הזהכמו בקודמיואני כותבת כדי להביןהפיכת המציאות לטקסט היא אמצעי ההתמודדות העיקרי שלימיום שאני זוכרת את עצמיאני לא באמת מבינה משהו עד שאני מוצאת את המילים לתאר אותו או לספר עליווגם בספר הזהכמו בקודמיואני כותבת כדי לקרוא תיגר על המציאותבכתיבה דרגות החופש איןסופיותואפשר לחתור תחת מה שנדמה בלתי ניתן לשינוי.

ואולם אל כתיבת הספר הזה התווספה מוטיבציה נוספת שנולדה מתוך מועקה ומתוך ידיעהמועקה סמיכה ודביקה שנבעה מההכרה שחרף השתייכותי הפעילה לשמאלבעצם קיומי במקום הזה אני חלק מהקונפליקטחלק מהמנגנון שמשמר אותוחלק ממי שצריך לתת את הדין ולשאת באחריות עליווידיעה שאין ביכולתי להוכיח – שכן היא מבוססת על אינטואיציה מוסריתהיסטורית ואולי גם ספרותיתובכל זאת היא עבורי ודאית ככל שדבר מה יכול להיות ודאי – שקבוצות שואפות להגדרה עצמית ולשוויון ובהינתן זמן גם זוכות לושמשטרים דכאניים סופם לחדול מלהתקיים ופסיכוזות דתיות ממצות את עצמןיבוא יום ונביט – אנחנוילדינונכדינו או ילדיהם – בסכסוך שבתוכו אנחנו חיים כעת כמי שמביטים בהיסטוריההשאלה היא כמה זמן יעבור וכמה דם יישפך בדרךובנקודת הזמן העתידית הזאת ימצא את עצמו מי שחי את הסכסוך שואל – וגם נשאל – מה הייתה עמדתו המוסריתהאם בכלל החזיק באחתוהאם עשה משהו כדי לשנות את המציאות.

המפגש עם דרום אפריקה ועם רואנדהשתי חברות שעברו תהליכי פיוסהעצים את תחושת האיוולת של הקיום המסוכסך שבו אנחנו חייםהותיר אותי נבוכה ומגומגמת ואסף אותי אל כתיבת הספר הזהשהוא אסופת התרשמויות אישיות שלי ושל אנשים שפגשתי שם והם מתמודדים עם האתגרים האישיים מאוד שהציב בפניהם הפיוסהציב ועודו מציבדרך התבוננותהרהור ושיחות אני מבקשת לשאול מהו פיוסממה הוא מורכב ואילו ממרכיביו הכרחיים לקיומובתהליך שיהיה בו מן הקילוף של מה שאינו העיקראנסה לבודד את אותם מאפיינים שמשותפים לחברות השונות כל כך בדרום אפריקה וברואנדה ונעדרים מהחברה הישראליתאוליהלוואייימצא בהם רמז.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
הירוק הזה
ליאור מעין
₪64
יחסי בעלות
תהל פרוש
₪64 ₪50
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT