מגויירת / דינה בוגוסלבסקי חורב (2018) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
מגויירת דינה בוגוסלבסקי חורב מס עמודים: 282 שנת הוצאה: 2018 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 50
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

“כנראה אלוהים מתעסק רק עם מי שמתגרה בו ואני הערתי אותו מרבצו, נתתי לו שם ופנים והכנסתי אותו לתוך הבית הרעוע שלנו.”

בתעודת הזהות של אלונה כתוב “לאום לא ידוע”, ותחושת התלישות לא מרפה. היא כמעט נולדה כאן, רק לאמא הלא נכונה, ומשנגזר עליה לשרת את המדינה כמוכרת נקניקיות בשק”ם, היא מחליטה להתגייר דרך הצבא.

תהליך הגיור שמתגלה כמצחיק, עצוב ולעיתים אבסורדי, ודמותה של האמא האלכוהוליסטית של אלונה שעומדת חסרת אונים מנגד, מניעים אותה לקבל החלטה שתשנה את גורלה.

ברקע הסיפור הצבעוני מבליחים שורשיה של אלונה – סיפור אהבתם של הוריה בברית המועצות הקומוניסטית של סוף שנות השישים, והמאבק המחתרתי של היהודים לפרוץ את מסך הברזל.

מגוירת הוא רומן ביכורים מפתיע בעוצמתו. עז, אמיץ ומקורי בתכניו ובשפתו.

“היא הניחה צלב על השידה ליד המיטה, ויום אחד, כשהיתה ממש שיכורה, תלתה ראשי שום בפינות החדר.
“את אישה דפוקה,” צעקתי עליה בבוקר. “מסריח כאן כמו במסעדה רומנית. ערפדים מגרשים עם שום, לא את אלוהים.”

“אמא, גידלת אותי לא משהו – זה המחיר שאת צריכה לשלם” | ראיון עם דינה חורב-בוגוסלבסקי, 7 לילות, יולי 2018

“כמה מעטים הם ספרים כאלה” | דפנה נתניהו על “מגוירת”, מדור הספרים של הארץ, אוגוסט 2018

דינה בוגוסלבסקי חורב עלתה לישראל מרוסיה בשנת 1972. אמא לנעם ז”ל, מוריה ויותם. מתגוררת באבטליון שבמשגב.

רוני בר (2018), הארץ. “מגוירת”: סיפורם של הזרים בינינו, שהעזו לדמיין עתיד טוב יותר בישראל

דפנה נתניהו (2018), הארץ. אליס בארץ המצוות

רן בן-נון (2018), ידיעות אחרונות. טיפול שורש

1

אין לי זיכרונות משם. נוצרתי במינוס 20 מעלות על ידי זרעון קפוא וחסר סבלנות שהמתין שנה וחצי בגולג, עד שאמי הגיעה לביקור ושחררה אותו לתוכה. אבא הסביר לי פעם שאני אחת ומיוחדת. הוא לא זיין מרגע מאסרו ועד ליום שבו אמא הגיעה למחנה העבודה שהוא ריצה בו את עונשו על פשעיו נגד הקומוניזם. הוא היה קצת שיכור ואני הייתי הרבה ילדה, כשאמר לי שגמירה כזאת לא היתה לו מעולם. גמירה של התנזרות ארוכה, של כאב עבודת הכפיים במחנה המגודר, גמירה של שחרור וחופש, של כמיהה לאישה יפה, גמירה של געגוע ובדידות ותשוקה ואהבה, כזאת שסוחטת לך את הביצים עד תום אחרי חיים שלמים של צבירה. כשהייתי בת שנה הוא השתחרר, הביט בי לראשונה והעמיס אותנו על מטוס עם שתי מזוודות וידיעה ברורה שלאמי אין דרך חזרה.
ילדותי החלה בארץ ישראל ולא הבנתי בה כלום. כנראה אז עוד חשבתי ברוסית. לא היתה אפשרות אחרת. אמא וסבתא דיברו רוסית, ואבא, שבמהלך השנים התעקש לדבר איתי “רק עברית”, מן הסתם עוד לא ידע את השפה. “די” היתה המילה הראשונה שלמדתי כשילדי השכונה שיסו בי קללות וכלבים. “הילדה חייבת ללמוד עברית,” אמר אבא ורשם אותי לגן, ושם, בין קולות השמחה והבכי שהתערבבו באוזניי בשפה זרה, התיישבתי על הסיר ליד המטבחון ובמשך שבועיים סירבתי לקום מבית הכיסא המוקטן שמוקם במרחק בטוח מההתרחשויות בגן. אחרי שבועיים התרוממתי בישבן פעור וסדוק ונאלצתי לדבר עברית. הייתי בת שלוש, לרוסית שלי לא היה פז”מ, והעברית שהגיעה באיחור קל האיצה, עקפה והשתלטה. שפת אמי נשארה שפת החלומות שלי. לא שזכורים לי דיאלוגים מפורטים, אבל אמא אמרה שאני מדברת מתוך שינה. עכשיו כשפתחו את השערים, הרוסית הזאת פלשה לנו לרחובות ופתאום שומעים פחות ופחות עברית. נדמה שכל העולים החדשים התרכזו דווקא בשכונה שלנו. היא רודפת אותי, העדה הזאת שברחתי ממנה כל חיי. הם רואים אותי עוברת ברחוב ומשוכנעים שאני משלהם, רק יותר בקיאה, ופונים אליי בשאלות התמצאות והכוונה. בדרך כלל אני עונה בעברית שאין לי מושג וממשיכה ללכת, שלא ינסו לספח אותי. לא רוצה שתדבק בי הזרות המבוהלת שלהם. אמא קוראת להם “סקאבארי”, שזה בתרגום חופשי “שלוכים”. כשפתחו את השערים חשבתי שתשמח, סוף־סוף מגיעים בני עמה. אמנם יהודים, וזה לא להיט מבחינתה, ובכל זאת. אבל איפה, היא נטועה באוויר, כבר לא נקשרת בשום מוצא. גזע יחיד ובודד של אישה שנקלעה בטעות מצערת אל מקום זר ושנוא ומָחקה את זיכרון העבר מפאת גודל הכאב.
שמתי לה תמיד רגליים, לילדה הקטנה בגן, והיא תמיד קרטעה מאחור, אבל איכשהו השגתי את עצמי והייתי לחלק מהגן, חלק מהכיתה, חלק מהשכונה, ובשעות הבית המצומצמות, בזמן שאחרון הילדים בשכונה נכנע לקריאות הוריו לעלות לארוחת ערב, הייתי נכנסת הביתה ונזכרת באני השני.
זה אותו הבית, אותו החדר, אותו החלון שתחתיו שרקו לי כמה שנים אחר כך לרדת לשחק מחבואים ותופסת צבעים וארבע תחנות ומאוחר יותר סתם לשבת בבלוק, לדבר ולעשות נעים אחד לשני בגב וקצת אחר כך נעים רק ביד אחת, כי בשנייה כבר החזקנו סיגריה והתווכחנו אם מונטנה מדלל את השפיך. מהחלון הזה חיכיתי לאמא שתחזור מהעבודה ולאבא שיבוא לבקר ולבקי הכלבה שלנו שמטיילת באופן עצמאי בשכונה. והפתח הזה שחצץ בין חיי האפורים לעולם שקורא לי, רק צעד קטן מהמיטה, רק חצי סיבוב משולחן הכתיבה, היה ועודנו העתיד המופלא שמחכה לי. מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? מפעם לפעם פתקים קטנים ומקומטים נפלו לי לתוך הראש והאירו לי את הדרך. פעם החלטתי להיות לוליינית בקרקס, להתעופף בין נדנדות לקול תשואות הקהל. קומונת הקרקס המשפחתית שלי נדדה בין ערים בקרוון גדול ומאובזר, עוצרת לחניית לילה סביב מדורה. מובן שהתנגדנו לשימוש בבעלי חיים לצורך עינוג הקהל ורק אני, יקירת השבט, הייתי מלווה בנמר אישי ונאמן. אחר כך החלטתי להיות סופרת, לספר את סיפור חיי המסעיר. להינעל בחדר קטן, מאחורי שולחן עץ מגולף, להסתופף תחת כבוד המילה, להעניק מתובנותיי לעולם ולעפעף בצניעות מול פרצי ההערצה, בעודי חותמת על ספר הפלטינה המשולש. עוד החלטתי להתנופף על גבי דפים של מגזינים, להעניק מיופיי החד־פעמי לעין המצלמה ולנוע ממדינה למדינה. אחר כך החלטתי שאני בעצם לא ממש יפה ויופי זה בכלל שטחי ואני פשוט חייבת לתרום לעולם. איכשהו. ושוב נפל פתק ושוב הבנתי ושוב החלטתי. הכול פונקציה של זמן, אמרתי לעצמי, וכל כולי, הקטנה, הנחבאת בנקודה זעירה ושכוחה על מפת העולם, מצמחת שדיים בקומה ראשונה בלוק 16 דירה 2 וממתינה לפריצה הגדולה.
ובכן, הצמיחה הסתיימה מוקדם מן הצפוי, ויחד עם הצמד הקטנטן התמתנו החלומות. להתגייר לא היה אף פעם חלום, בטח לא מהסוג שגורם לריגושים, ועכשיו הוא משימה לדרך פרובינציאלית למדי. מה קרה לי? מכל הכבישים המהירים שהתעתדתי לנסוע בהם, בסוף אני נוסעת בדרך עפר לעבר כפר קטן?

אמא נכנסת אליי לחדר והמכונית הדמיונית שלי עוצרת בחריקת בלמים, מאבדת ברקסים ומסתובבת סביב עצמה. היא שוב שואלת אותי בשביל מה אני צריכה את הגיור המחורבן הזה. אין לי כוח ואני דוחפת אותה מפתח הדלת, טורקת אותה בפניה ונועלת. האנטי שלה עושה לי מוטיבציה. אני לוחצת על הגז.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
לאיבוד – ספר מסע להרים ולאנשים
יפתח אלוני
₪86 ₪49
על החתרנות
עמיחי שלו
₪54 ₪35
כל הוורידים הולכים אל הלב
יואב בן-ארי
₪54 ₪49
הפסקת אוכל
נמרוד לוז
₪98 ₪69
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT