אנשים מיותרים אליס ביאלסקי
אנשים מיותרים אליס ביאלסקי מס עמודים: 349 שנת הוצאה: 2018 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 84 ₪68
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

“…בלי זנות, אף אדם סובייטי לא יכול להרים את עצמו. סטלין המציא את זה והוא ידע היטב שאפשר לתפוס בביצים כל אדם, מהקטן עד הגדול…”

אנשים מיותרים מגולל את סיפורה של משפחת בלאנק– אליסה, גיבורת ראינו לילה והוריה ז’ניה וסבה– בתקופה בה פירוק ברית המועצות עוד לא הופיע אפילו בחלומות הפרועים ביותר של מתנגדי המשטר הקומוניסטי. ביאלסקי פורשת קנבס רחב, עליו היא מורחת זו על גבי זו שכבות פסטל עז, היוצרות את מרקם ה”חיים” – ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלה עצמה. המחברת מצליחה לעשות את המופלא מכל –  להתבונן בהתרחשויות כאילו יש לעיניה את היכולת לצאת מגופה ולהתבונן. הקורא מוצא את עצמו נע בתוך משטחי הציור ולפתע צונח ופוסע בבקיעים שהיא חורצת ומצביעה על השכבות כגיאולוג החושף סלעי משקע.

אפריל 1976, שרב נוראי בטשקנט, השמש חורכת ללא רחם את סבה בלאנק– אינטלקטואל מוסקבאי ממוצא יהודי, בשעת יציאתו משערי נמל התעופה. “קוש קליביסיז!” הוא קורא בקול את הכרזה שנמתחה מעל הכיכר. אף על פי שאינו מבין את הכתוב בה, הוא מחייך. מכאן מתפתל סיפור העלילה בעקבות סבה, מדען שנטש את הקריירה המדעית ונסע אל האלדורדו שלו, אוזבקיסטן – המוצא מן העליבות והבינוניות שלהן נידון ככל אזרח בברית המועצות. סבה משוטט במרחבי העלילה שמתהווה ומסתעפת כקולאז’ בטשקנט, אבל מושכת אל תוכו את סיפור אהבתו לז’ניה אשתו ובתו אליסה, שנותרו במוסקבה, וכמו מכוונת את מעשיו ועומדת בבסיס השרדותו.  ביאלסקי לא נותנת לגיבוריה ליהנות מאושר שנמשך יותר מחיבוק בודד; האהבה תמיד עצובה או מגוחכת באמיתיות הכנה שלה, ולכן מסחררת וממיסה את הלב.

 אנשים מיותרים הוא ספרה השני של אליס ביאלסקי, ספרה הראשון ראינו לילה ראה אור בהוצאת אפיק והפך אותה בין לילה לסופרת בעלת שם.

יפתח אלוני

ספטמבר 2018

אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה בשנה בה טנקים של בריה”מ רמסו את פראג. ביאלסקי עלתה לישראל בשנת 1990. היא בוגרת קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ביימה את הסרטים הדוקומנטריים: “סבבה”, “מונה ליזה”, “געגוע ליום המחר”, “הומונים”.

“ראינו לילה” הוא ספר הביכורים שלה.

פרק ראשון. קוּשׁ קֵליבְּסיז!

1.

באחד באפריל 1976 שרר בטשקנט שרב נורא. השמש חרכה בלא רחם וסֵבָה, ביוצאו מבניין נמל התעופה טשקנט־דרום אל הרחוב, נתכסה זיעה. הוא פשט את מעילו וסקר בהנאה את הכיכר השמשית. על הכרזה שנמתחה מעל הכיכר התנוססה באותיות קיריליות הכתובת “קוש קליבסיז!”. סבה מעולם לא ביקר בטשקנט, לא הכיר בה נפש חיה ולא עלתה בדעתו שום כתובת שאפשר היה לפנות אליה. אבל כמו כל אדם אחר במדינה, הוא ידע שבכל בית מרזח יגידו לך: “טשקנט — עיר של שפע”. ממש באותו רגע עצרה לידו מונית. “יהיה אשר יהיה,”החליט סבה, “אולי יש אמת בדברים.” העיר מצאה חן בעיניו תכף ומיד. היא היתה יפה. אקלים נהדר. האחד באפריל, במוסקבה הטמפרטורה מעט מעל אפס מעלות ושלג רטוב, ואילו כאן — חמים ונעים. אגדה.

“לאן נוסעים?” קטע נהג המונית את הרהוריו.

“לבית מלון.”

“לאיזה בית מלון? העיר שלנו גדולה, יש לנו הרבה בתי מלון.

לאיזה תרצה?”

“למלון הכי טוב,” הדגיש סבה.

“לאיזה הכי טוב? יש לנו ‘טשקנט’ והמלון החדש ‘אוזבקיסטן’.”

“איזה מהם נחשב הכי טוב?”

“בית המלון החדש ‘אוזבקיסטן’, כמובן.”

“אז ניסע ל’אוזבקיסטן’. אגב, מה זה אומר ‘קוש קליבסיז’?”

“‘ברוכים הבאים’.”

סבה לא תיאר לעצמו ש”אוזבקיסטן” יהיה מגדל מערבי מודרני בן עשרים קומות, עשוי זכוכית ובטון. “בן אדם שמתארח במלון כזה אמור להותיר רושם מובהק של רווחה כלכלית,” חשב סבה בסיפוק ופנה בצעד קפיצי קליל אל אשנב הקבלה. הוא ידע, כמובן, שבמלון אין מקומות פנויים, לא היה צריך אפילו לשאול.
“שמי סבליי מטבייביץ’ בלאנק, הגעתי ממוסקבה. אני צריך, בבקשה, חדר. חדר טוב.”
המנהלנית הופתעה מהבקשה, אך לאחר שבחנה את החליפה, את מראהו הייצוגי ואת המבטא המוסקבאי של האורח הבלתי צפוי, החליטה לברר תחילה במה מדובר.
“המסמכים שלך, בבקשה.”
סבה השחיל אל דרכונו שטר של חמישים רובלים והושיטו אל האשנב.
“נו, איך המסמכים שלי? בסדר?”
“כן, המסמכים בסדר,” ענתה המנהלנית שלקחה את השטר. “לא
משהו פנטסטי או יוצא דופן, אבל מספיק כדי לקבל חדר ליחיד.”
סבה עלה לחדרו, התקלח, החליף חולצה, התיז על עצמו מֵי קולון וירד למסעדה. המפות הלבנות, המפיות המעומלנות, ריח תבשילים טובים ויקרים ומוזיקה שקטה ונעימה שיפרו, כרגיל, את מצב רוחו של סבה.
“את הארוחה האוזבקית, בבקשה,” הוא חייך אל המלצרית הנאה.
“שישליק, פְּלוֹב, לַגְמָן,* מה עוד אתם מציעים?”

* תבשיל אטריות אוזבקי.

“יש לנו גם מַנְטִי* וסלט. תרצה?”

“תביאי גם מנטי וגם סלט. ואנא, בטובך, בקבוק וודקה.”

סבה אכל לשובע, שתה והמתין. משהו מוכרח היה להתרחש, זאת הוא ידע לבטח. העלם בן שלושים וארבע, תאבונו גדול, לבוש חליפה, מעונב, מסורק עם שביל בצד, מרכיב משקפיים עם מסגרת זהב, סועד את לבו במסעדת מלון “אוזבקיסטן” וסביבו אין ולו פרצוף אחד בעל תווי פנים מערביים. ההמתנה לא התארכה. כעבור עשר דקות ניגשה אליו המארחת והציגה את עצמה.

“מגיעים הנה כל כך מעט אנשים מהוגנים. אתה ודאי ממוסקבה?”

היא שאלה.

“כן, ממוסקבה.”

“ומי אתה? במה אתה עוסק?”

“אני אמן. הגעתי לטשקנט לראשונה, בחיפוש אחר רשמים

חדשים. אבל את יודעת, אני כאן רק כמה שעות וכבר מרגיש בבית.

אני לא מכיר אף אחד בעיר ולכן סועד לבדי.”

היא הלכה וכעבור כמה דקות שוב ניגשה אליו.

“שם, בחדר פרטי, יושבות שתי נשים. נשים מכובדות מאוד,

אל תחשוב. עשית עליהן רושם טוב והן ישמחו לארח לך לחברה.”

“זה מחמיא מאוד,” אמר סבה, ובחשבו בזחיחות הדעת “אלא

מה?” הוסיף בקול: “ודאי, הן מוזמנות להצטרף אלי.”

“לא, הן לא תוכלנה להצטרף אליך. אתה יכול להצטרף לשולחן שלהן.”

לָלָיה וְדִינָארָה אכן היו נשים אוזבקיות אינטליגנטיות, שתיהן מבוגרות מסבה בכמה שנים. הוא הניח ששתיהן היו בנות יותר מארבעים, למרות שהיה קשה לדעת בוודאות; נשות המזרח מזדקנות מהר יותר. לליה עבדה במערכת של רדיו בינלאומי בטשקנט ודינארה רקדנית בלט בעברה, עבדה ככוריאוגרפית בתיאטרון של טשקנט. הן פרשו את חסותן על האורח המוסקבאי והחלו לחשוב אילו אמנים, סופרים ומוזיקאים ראוי להכיר לו. “לב העניין הוא הסתבכות בקרב, ומה שיהיה יהיה” — סיסמה זו של נפוליאון היתה נר לרגליו של סבה לאורך כל חייו הבוגרים. בחלוף ימים ספורים מהגיעו לעיר בכוונה ברורה לכבוש אותה, ובלי שהכיר בה נפש חיה, התוודע סבה בעזרתן של לליה ודינארה לכל האליטה האמנותית של טשקנט. לליה זרחה מאושר כשנתנה לחבריה ליהנות ממנעמיו של סבה. והוא לא אכזב — פלרטט במידה ובטקט עם בעלת הבית, דן ברכילויות מוסקבאיות עם בעלה, התבדח, צחק, סיפר אינסוף סיפורים. היה, כמובן, נעים ואף מחמיא במובן מסוים, להכיר אנשים חדשים, להקסים ולכבוש, להיות במרכז תשומת הלב, אולם לביקורו של סבה באוזבקיסטן היתה מטרה מסוימת ועד כה הוא התקדם אך מעט בכיוון הרצוי. ובינתיים סבה למד את טשקנט, שבדומה לכל עיר מזרחית חולקה לשני חלקים ברורים: העיר העתיקה והעיר החדשה. העיר החדשה, שצמחה משום מקום אחרי רעידת האדמה הנוראה של שנת 66 ‘ שהרסה את כל מרכז העיר, לא היתה שונה בהרבה מערים סובייטיות רגילות. אולי רק הבתים, למרות הארכיטקטורה הטיפוסית, לא היו אפורים כברחבי המדינה, כי אם צבעוניים: ורודים, צהובים ואפילו אדומים. בעיקר מצאו חן בעיני סבה בני האדם: רגועים, מחויכים, ידידותיים וכלל לא דומים למוסקבאים הנרגנים תמיד. עירוניים רבים התלבשו בסגנון אירופי, אך מרבית האוזבקים העדיפו לבוש מסורתי. סבה טייל גם בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה. בעיני רוחו דמיין את עצמו כבן המאה השש־עשרה, הֶרְנָאן קוֹרְטֵס או קָבֵּסָה דה וָקָה, קונקיסטאדור בארץ כבושה, שעליו לנצל את משאביה החומריים: הכובש סָבֵלִיי בלאנק. בכל פינה מפינות העיר צָלוּ שיפודים, בישלו פְּלוֹב וריח סמיך וחריף של תבלינים היתמר מעל העיר. סבה לא אהב לאכול בעמידה וחיפש מקום שיוכל להשתחרר בו, לשבת ברוגע ולטעום מאכלים לאומיים שבושלו מול עיניו. בגבול שבין העיר העתיקה לעיר החדשה, מאחורי בניין מודרני שזה עתה נבנה, הוא גילה מזבלה שנחצתה לשניים על ידי פלג זעיר ומזוהם. משני צדי הפלג, אוזבקיות בשמלות רקומות ובמכנסי שרוואל צלו שישליקים והכינו שֹוּרְפָּה* על גחלים. הסועדים ישבו על ארגזים ישנים, מתפרקים, רגליהם טבולות עמוק בבוץ. המקום הזה בעיר נקרא “יאמה”.** בשום מקום סבה לא טעם אוכל טעים יותר. אפשר לומר שהוא גר ב”יאמה” במשך שבוע שלם.

“אני לא מסוגלת לחשוב עליך יושב ב’יאמה’ הזאת. מקום עלוב ומזוהם. תטעם מזה, שם לא יגישו לך כזה.”

לליה הגישה לו כוס גבוהה, לחה, שהכילה משקה לבן, תוסס. הם ישבו במרפסת הפתוחה של ביתה. על השולחן נחו צלוחיות ובהן משמשים מיובשים, צימוקי

קישמיש, פיסטוק, שקדים ותמרים. “מה זה, קוּמיס?***” סבה טעם קומיס בעבר וזה לא מצא חן

בעיניו.

“לא, זה האיירן האוזבקי שלנו, מתובל. הוא טעים, בריא ומרווה צימאון.”

“מעניין. זה דומה למָצוֹנִי,**** רק פחות סמיך. אני אוהב מצוני מילדות.” סבה הצית סיגריה והביט באורחיה של לליה. “אוף, מאסתי באינטליגנציה. במוסקבה התעייפתי מהם, הגעתי במיוחד לטשקנט.

אני מעוניין במשהו פשוט יותר, אנשי מעשה. את מבינה אותי?”

לליה שקעה במחשבותיה.

* מרק בקר עם ירקות.

** רוסית: בור.

*** משקה מסורתי מחלב סוסה מותסס, שמקורו במרכז אסיה.

*** * משקה חלב מוחמץ הנפוץ במטבחים הארמני והגרוזיני.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
עולם על גב עולם
אורי הולנדר
₪50 ₪40
בידיים ריקות שבתי הביתה – פסוקי זן
דרור בורשטיין
₪59 ₪45
יחסי בעלות
תהל פרוש
₪64 ₪50
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT