"אני מפחדת. אני מסתכלת. בכל מבט אני מודדת אם הבן שלי שמן, אם הבעל שלי שמן. אני מודדת את כולם. רנטגן על השומן. כל הזמן, כל הזמן. בכל פעם".

אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה.

בספר "שמנים" מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים.

קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי.

איילת קלטר היא מנהלת מרכז “שפת האכילה” ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל.

ספריה הקודמים, “כמה שוקל האושר, על אוכל גוף ונפש” (2005), “כולנו אנשים אמיתיים – דיאטה הכישלון המצליח ביורת בעידן המודרני” (2011), “יורדים מהמשקל – מבט חדש על שפת האכילה” (2015).

“שמנים” הוא ספר מאיר עיניים על שמנופוביה. כל הורה צריך לקרוא אותו, נועה לימונה, הארץ.

“איש שמן הוא לא מקולקל – ולא צריך תיקון”, רן בן-נון, Ynet.

שמנים” הוא ספר מהפכני, שמסייע להבין את המחיר החברתי הגבוה של השמנופוביה, מעין קרת, הארץ.

רוני קובן מראיין את איילת קלטר על ספרה ״שמנים״, כאן ב׳.

מבוא: דיקטטורת הרזון

“תעמדי זקוף ותכניסי את הבטן” — ככה אמא שלי, שכל כך אהבה אותי, הייתה אומרת. אמא שלי הייתה בת זקונים במשפחה ירושלמית ותיקה. רבים מבני המשפחה שלה היו שמנים: הסבא, האבא, האמא, הדודים והדודות. הפחד הגדול של אמא שלי היה שאהיה שמנה כמותם. היא עשתה הכול כדי להציל אותי מהגורל המשפחתי. היא שמרה עליי בזמן שאני אוכלת, עקבה אחר תנועת המזלג, ספרה את הקציצות שבצלחת, קצבה את הממתקים, בעיקר את השוקולד, ומנתה את פרוסות הלחם. הכול רק כדי שלא אעלה במשקל. אמא שלי לא ידעה אז שאת מבנה הגוף שלי ירשתי מאבא. ואבא שלי היה רזה. רזה מאוד.

הייתי רזה, אבל האימה מפני השומן הושרשה בי. אני זוכרת קיץ אחד כשהייתי בת שמונה נסעתי לבלות את החופש בקיבוץ חפץ חיים אצל מלכה בת הדודה של אבי. לקראת סוף השבוע היא הכינה עוגת שוקולד ואמרה לי, “איילת, רוצה פרוסת עוגה?” ואני, שכל כך התאוויתי למתוק, השבתי, “אמא לא מרשה לי”. מלכה הביטה בי בתימהון ואמרה, “אבל אמא לא פה”. ואני הצבעתי על הראש שלי והשבתי, “היא פה, היא פה”.

גדלתי בבית שמפחד מהשמנה. וכמו בהרבה בתים אחרים, בבית שלי דיברו בשפת הדיאטה. המאכלים חולקו לקטגוריות של מותר ואסור, משמין ולא משמין. השפה יצרה סדר במרחב המשפחתי והקנתה לו משמעות. יש הגבלות ויש חוקים ואמיתות. ידעתי איך צריך להתנהג עם אוכל, כמה ממנו לאכול (פחות מכפי שאני רוצה), מתי יש לאכול (כשמרשים) וממה לאכול (ממה שמותר). השפה לא הותירה הרבה חופש בחירה.

אמא שלי, שהייתה אשת חינוך, הייתה שבה בצהריים מבית הספר, ולאחר הארוחה הולכת לנוח. ובאותן שעות צהריים שבהן השתרר שקט בבית הייתי מתגנבת על בהונות למטבח ומחפשת בחשאי דברי מתיקה. הקולות של אמא מחדר השינה מהדהדים בראשי עד היום: “איילת, מה את מחפשת במטבח? הרגע סיימנו לאכול”. או: “אם תאכלי הרבה תהיי שמנה כמו מרים” (בת השכנה מהקומה הראשונה). בתמימותה ובאהבתה הייתה אמא שלי בטוחה שככה היא “מצילה אותי”. היא לא הבינה שהמדידה והמעקב, הניהול והחשדנות, האימה מפני המזונות הרעים ותחושת האשמה קנו שביתה בליבי, ושקולות שפת הדיאטה ימשיכו להדהד במטבחים, במאכלים ובצלחות שלי לאורך חיי.

ועם קולות שפת הדיאטה, עם הידיעה המוחלטת של האוכל הטוב והאוכל הרע, גדלתי והייתי לאדם בוגר שהלך ללמוד, איך לא, “מדעי התזונה” בפקולטה לחקלאות ברחובות. וגם שם, כמובן, למדתי את שפת הדיאטה. למדתי הרבה על “מה לאכול”, על שליטה באוכל, על תהליכים ביוכימיים ופיזיולוגיים של הגוף ושל המזון בתוכו. למדתי על אוכל ותחלואה, על אוכל ותמותה. למדתי לפחד מאוכל, לריב איתו, להימנע ממנו, לספור אותו. למדתי על האוכל ולא על האכילה. לא למדתי על מערכות היחסים שאנחנו מפתחים עם האוכל ולא על ההקשר החברתי, הפסיכולוגי והפוליטי של המזון. במובן זה הלימודים היו המשך ישיר של השפה של הבית שגדלתי בו; שפת הדיאטה; שפה של מדידות, שקילות, של מותר ואסור, של בריא ולא בריא, של ראוי ולא ראוי. התברר שהשפה שלי הייתה שגורה בפי כול.

ועם קולות שפת הדיאטה גם נישאתי וילדתי את אמיר ואלון. וככה גם גידלתי אותם. גם הם שמעו את המשפטים “אתה בטוח שאתה צריך עוד?”, “מי גמר את המילקי מהמקרר?”, “כמה הרבה אתה אוכל”. וכמו שמשפטים אלה צרבו את ילדותי, כך הם גם צרבו את ילדותם. בעיניי היה אך טבעי שהם גדלים לצד משקל, קלוריות, מספרים, מדידות, איסורים וכללים; שהמילים שהם שמעו ליד השולחן היו מילים של גבולות, שליטה, ביקורת, שיפוט ואשם. ככה מדברים על אוכל, ככה מגדלים ילדים עם אוכל, ככה מחנכים ילדים עם אוכל. השפה הזאת — שיפוטית ופולשנית — חלחלה לכל תחומי החיים: הכנת שיעורי הבית, סדר וניקיון בבית ועוד. החיים על כל גוניהם בסגנון דיאטה.

חמושה בקולות הנוקשים והמוחלטים האלה נעשיתי אשת מקצוע. היו חוקים, היו אמיתות, צדק אוטופי, ובעיקר הרבה שליטה. והייתה גם שמנופוביה. מקצתה גלויה מרביתה נסתרת, גם מעיניי שלי. כמו רבים אחרים דמיינתי את עצמי “משחררת” (גם זו מחשבה שמנופובית, מתנשאת) את השמנים מסבלם, מסירה מעליהם את עול המשקל ומעניקה להם את אושר הרזון המיוחל. ואכן מהר מאוד הקליניקה שלי שקקה אנשים שמנים, ששמעו בקולי, נהגו לפי עצתי, שינו את הרגלי האכילה שלהם, אכלו אוכל דיאטטי וירדו במשקל. ואז הם העלו אותו בחזרה. הרגשתי אשמה ומבולבלת. לא הבנתי מה קורה. זה הם או אני? האם אני אשת מקצוע גרועה או שמא הם לא ממלאים את חלקם, מוותרים, מרמים, מרימים ידיים? לא הצלחתי להבין למה מטופליי שירדו במשקל אחרי תהליך ארוך ומייגע, שהיו גאים כל כך בהצלחתם, שהיו מאושרים ברזונם, פתאום, בלי כל סיבה הגיונית, העלו אותו. על הראשונים התרעמתי, חשבתי שהם ילדותיים או חסרי כוח רצון, אבל ככל שתכפו המקרים של מטופלים שחזרו למשקלם הקודם או השמינו, התחילה תמונת העולם הברורה והמוחלטת שציירתי להיסדק. הכללים מבית, הידע מלימודי התזונה, הדרישות שהצבתי לילדיי וההנחיות למטופליי איבדו את ערכם ואת תוקפם.

אט אט התחוור לי שמצב הדברים — כדי לרזות צריך לאכול פחות — אינו סדור וברור כפי שחשבתי. התחלתי לחשוב שאולי אני לא באמת עוזרת למטופלים שלי לרדת במשקל ובטח שלא לשמור עליו. הבחנתי שגם מול הילדים שלי המתודות, שעיקרן שליטה וידיעה של אמת מוחלטת וצודקת, אינן מועילות. יתרה מזו, לא רק שהן לא יעילות אלא הן אפילו פוגעות.

הבנתי שאת השמנים שטיפלתי בהם, אלה שבטווח הקצר יורדים, אני משמינה. אני, בעצותיי המלומדות, בהגבלות ובהערות שנלקחו מתוך תוכֵי לקסיקון שפת הדיאטה, משבשת להם את התנהגויות האכילה, פוגעת ביחסיהם עם הגוף ומוסיפה עוד קושי על קשייהם הרבים. מתוך רצון כן ואמיתי להיטיב עימם אני מרעה, מנציחה את העיסוק הפתולוגי באוכל, ברזון ובדימויי גוף, משמרת אותם בתנועת היוֹ-יוֹ האין-סופית של המשקל, לעלות לרדת לעלות לרדת. מכאן גם הבנתי שהדרך שבה חינכתי את ילדיי לאכול לא הייתה תקינה. לקחתי מהם את חוויית הגילוי, ההתנסות, החקר, הבחירה, ובעיקר את חוויית החופש. מבלי דעת ניסיתי לגרום להם להתנהג יפה ליד השולחן, לאכול אוכל מזין כדי שיהיו ילדים טובים ובריאים. אבל לא הצלחתי לראות אותם בנפרד ממני, עם גוף שונה, עם צרכים שונים, עם רעב שונה, עם חשקים שונים. גידלתי אותם לתוך תבניות שיתאימו לי, שיתאימו לנורמות חברתיות שקיבלתי כמובנות מאליהן. ושוב, מתוך רצון אוהב ואמיתי לא באמת עזרתי להם. להפך, הזקתי להם.

פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן, השמנה, אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את הבעיה אלא מחוללות אותה. יותר מזה, הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי. כלומר ההתייחסות שלי אליהם, לדיאטה, לילדים אוכלים, נחשבה אז, כמו היום, כהלך מחשבה תקין, בריא ונורמלי. מי שלא בסדר הם כמובן השמנים.

ישראל היא מדינה שמנופובית. שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן, מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלוּוה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ-85% מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות.^[1] השמנים בחברה המערבית מקוללים מלכתחילה. ובישראל, שכ-64.5% מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה, השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים. אבל חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו. היא חזות השיח הדיאטטי המְרַדד את האדם לדימוי, המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים. היא שולטת על האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על שמנים. השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות, כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון ובעלי אופי חלש.  היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזית, בהדרה ובהגבלות כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה. היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול רפואי לקוי. היא נוכחת בכל מקום: ביחסים בין הורים לילדיהם, ביחסים בין בני זוג, בחנויות בגדים, בעבודה ובתקשורת.

השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף.^[2] השמנים סובלים מאפליה, הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה.^[3] הדעה הקדומה הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים ובהתנהגותם. השומן הוא עדות לחולשה, לנחיתות ולהיעדר כוח רצון.

ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה: כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה, הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה. ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב, ולפתח, ואפילו לאמץ, תכונות שמצדיקות את האפליה. השוני, האופי של השמנים במקרה שלנו, שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת, משמש את המַפְלה כהוכחה לצדקתו. או כדבריו של סארטר: “מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות, כי אני שונא עגבניות” (סארטר, 2020, עמ’ 26).

הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי שמנים. לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם, יגרמו להם להתבייש במשמניהם, לפחד על בריאותם, הם פשוט “יתאפסו על עצמם” וירדו במשקל. הסוגיה נעשית סבוכה אף יותר, שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה, אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים. המדיניות התקשורתית, הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל. יתר על כן, קבוצת המיעוט (שסטטיסטית היא בפועל רוב), השמנים, משתפת פעולה עם השמנופוביה. השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי ושהם ראויים ליחס פוגעני, מתנשא ומעליב. הם עצמם שונאים את עצמם, פוגעים בעצמם, עולבים בעצמם ובאחרים. השמנים הם שמנופובים.

השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית. היא מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. היא עוברת בירושה מדור לדור. אנחנו נולדים לשיח הזה, נולדים לשמנופוביה, למשחק התפקידים המוכר בין השמנים לרזים. זאת הנורמה. “לא חבל? איזה פנים יפות יש לך. אם רק היית יורדת שני קילוגרמים…”, “בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?”, “ארוחת החג שברה אותי”, “אני לא מבינה למה את לא יכולה קצת להתאפק, הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות”. משפטים כאלה מאשרים את ההיררכיות, האלימות והדכאניות של משטר הרזון. זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל, שבו מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח: הרזים, האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל.

השמנים הם קטגוריה נפרדת. הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה, שמנהלת את התנהגותם ומגדירה את זהותם. הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם, לתופעה חברתית פסולה. הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות, מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם ככעורים, חלשים, נכשלים — כ”שמנים”.

חשוב אפוא להבין שהיחס שמקבלים השמנים אינו רק עלבונות. מדובר באופנים להקנות זהות אחידה וקבועה לקבוצה עצומה באוכלוסייה שמאפייניה שליליים (עצלנות, היעדר כוח רצון, חוסר היגיינה, טיפשות). לא משנה מה השמנים עושים, הם יודעים שהם קודם כול ובסופו של דבר נתפסים ומוגדרים כשמנים. כשהם פותרים משוואה, קונים מכונית, הולכים לים או יוצאים למסעדה, הם עושים זאת כשמנים. בכל מקום הם חשים את משקלם משום שעל מחשבותיהם ורגשותיהם מושלך המבט האלים, השיפוטי, השמנופובי.

המבט של השמנופוב הוא מבט ממשמע, אוטוריטטיבי, המבודד את ההמונים ושולט בהם. זהו מבט מפחיד, אנונימי ולא אישי. השמנים מפנימים את המבט ומתבוננים בעצמם ובעולם דרך עדשותיו. הם מפקחים על אכילתם, מקפידים על משמעת אכילה ומענישים את גופם באופן עצמאי. הם נהיים האסירים והסוהרים של עצמם, המענים והמעונים גם יחד.

כאמור, השמנופוביה נמצאת בכל מקום: במסעדות, במערכת הבריאות, באופנה, במקצועות הטיפול, בתקשורת, במשפחה, בין האדם לבין עצמו, בבתי הספר, בתעסוקה וביחסים הבין-אישיים. ההשלכות שלה הרסניות. היא מחוללת דיכאון, אחראית לפגיעה בלתי הפיכה בהערכה העצמית ובדימוי הגוף, לעלייה במקרי התאבדות, לניצול מיני, פיזי ורגשי, לפגיעה ביכולות קוגניטיביות ולימודיות, לאכילה לא בריאה, לדיאטות חוזרות ונשנות, להפרעות אכילה, לבידוד חברתי ולהשמנה (O’Brien et al., 2016; Himmelstein, Puhl, & Quinn, 2018; Pudney, Himmelstein, & Puhl, 2019).

השמנופוביה אינה רק מנת חלקם של אלו המוגדרים שמנים לפי  מדדי ה-^[4].BMI אופי השיח החברתי אינו עושה הנחות לאיש. גם הרזים מצויים תחת אש צולבת ונתונים לשיפוטיות ולביקורת. הם מפחדים להשמין, מבוהלים מעוגיות, מייסרים את עצמם על בגד שלא הולם אותם ומתייחסים אל משקלם כמדד להצלחה, למוסריות ולערכיות. שנאת השומן ושנאת השמן נעשו זה מכבר לאויבי החברה המודרנית. כולם נגועים בהן. לא משנה כמה הם שוקלים, כולם רוצים להיות קצת יותר רזים. רק לרדת קצת במשקל, רק קצת להשתנות. כולם מאמינים שהאושר חבוי בהסרת אותם כמה קילוגרמים. כולם עסוקים במרדף אחר פנטזיית הגוף החטוב.

תעשיית הרזון הענפה אחראית במידה רבה לתופעת השמנופוביה. בשנת 2017 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים המראים שיותר ממחצית מהאוכלוסייה בארץ הם במצב של עודף משקל או השמנה (55% מהגברים ו-41% מהנשים). זאת ועוד, יותר מ-50% מהאוכלוסייה בישראל רוצים לרדת במשקל (58% מהנשים לעומת 46% מהגברים; 54% מהיהודים ו-41% מהערבים). מתוכם 21% עושים דיאטה בפועל (24% מהנשים ו-18% מהגברים. 22% מהיהודים ו-16% מהערבים).^[5] בפועל כחמישית מהאוכלוסייה בישראל נמצאת תמיד בדיאטה (ניסיונות לרדת במשקל), והיתר מלקקים את פצעי הדיאטה הקודמת או מתכוננים לדיאטה הבאה. מה שהנתונים לא מספרים הוא שהמרדף אחר הרזון כמוהו כהשתתפות בהגרלה של מפעל הפיס. מיליון קונים נעשים עניים יותר ורק אחד זוכה. או במילים דיאטטיות:

במחקר שנעשה באנגליה בדקו 76,704 גברים שמנים ו-99,791 נשים שמנות בני עשרים ומעלה בשנים 2004–2014. התוצאות הראו שכ-53%  מהנחקרים שהפחיתו 5% ממשקל גופם העלו חלק ממשקלם בתוך שנתיים, ו-78% שבו למשקלם הבסיסי בתוך חמש שנים. רק אחד מתוך 1,290 גברים ואחת מתוך 677 נשים עם השמנה חמורה (מדרגה 2 ו-3. ראו הערה 4) הצליחו לרדת למשקל גוף תקין ולשומרו. רק אחד מתוך 210 גברים ואחת מתוך 124 נשים עם השמנה מדרגה 1 (ראו הערה 4) הצליחו לרדת למשקל גוף תקין ולשומרו (Fildes et al., 2015).

תעשיית הרזון מתפרנסת מהכישלון לרזות. הכישלון הכרחי לקיומה ולתפקודה. התוצאות בסופו של דבר הן אותן תוצאות. בהתחלה כמעט כולם יורדים במשקל, אבל כמעט כולם גם עולים. הגוף באופן כמעט עקבי מנצח את כוח הרצון. 95% מהיורדים במשקל עולים במשקל בתוך שנה עד חמש שנים מסיום הדיאטה (Hobbes, 2018). הדיאטה היא הכישלון המצליח ביותר בחברה המודרנית.

נוסף על כישלון ההרזיה האורב בפינה, המחקרים מראים שהעיסוק במשקל הגוף משבש את האכילה, פוגע בדימוי העצמי, מעצים את בעיות האכילה ומעלה את רף ההשמנה (Rothblum, 2018). הדבר הרסני בייחוד אצל ילדים. ככל שהעיסוק במשקל הגוף מתחיל בגיל צעיר יותר, כך עולה גם הסיכוי לעלייה במשקל בגיל הבוגר. העיסוק במשקל גם משבש את האכילה הבריאה והאינטואיטיבית של הילדים, מבלבל את מנגנוני הרעב והשובע שלהם ומכוון אותם לאכול פחות בריא (Field et al., 2003).

ועל אף הנתונים החמורים הללו, ואף שפגעיהם של תעשיית הדיאטה ומשטר הרזון זועקים לשמים, השמנופוביה נותרת בעינה, מכיוון שבחברה המודרנית כיום השמנופוביה משתלמת כלכלית.

ככל שהשמנים סובלים יותר ממשקלם — נפשית, חברתית ותרבותית — כך מתעצמת חגיגת הטיפול בהם. מכוני הטיפול בשמנים, גורואים מסורים, חוות בריאות יוקרתיות, רופאים מומחים וסתם רופאי אליל חגים סביב הגופים השמנים, ומתפרנסים מהשומן ומכישלונותיהם להסירו. המלחמה במשקל מתעלמת בעקביות מהעובדה שאין היום שום דרך ארוכת טווח לעזור לאנשים לרדת במשקל ולשמור עליו. המלחמה הזאת מתעקשת “לתקן” את השמנים, לנרמל את גופם ולמשמע אותו. היא מתהדרת בתו תקן חברתי ותרבותי (כלומר כמו כל מלחמה היא מציגה את עצמה כמוצדקת), כופה על השמנים טיפולי המרה  (Hobbes, 2018), מענה אותם באמצעות טיפולים רפואיים (זריקות, תרופות וניתוחים), משעבדת אותם לתעשיית התרופות ומנציחה את היותם אנשים פגומים וחולים.

הנזק הנפשי שמחוללת השמנופוביה הוא בלתי ניתן לשיעור. יש היום עדויות ליחס מפלה כלפי ילדים שמנים כבר מגיל שלוש (Musher-Eizenman et al., 2004). מחקרים שבחנו את היחס כלפי ילדים עם משקל יתר מגיל הגן ועד בית הספר היסודי הראו שחבריהם, בדיוק כמו בקבוצת המבוגרים, תופסים אותם כאשמים במשקלם. בסקר רוחבי שנערך בקרב מבוגרים בארצות הברית, בקנדה, באיסלנד ובאוסטרליה, שבו השתתפו מעל 2,500 אנשים, היה משקל הגוף הסיבה העיקרית להצקה לילדים בבית הספר ולפגיעה בהם, פי חמישה יותר מהצקות הנוגעות למגדר, לגזע, לדת או למוגבלות פיזית (Puhl et al., 2016). בניגוד לדעת רבים, לא משקל הגוף עצמו גורם בעיות נפשיות בקרב הילדים השמנים, אלא היחס המזלזל והמשפיל מצד חבריהם  (Juvonen et al., 2017). גם אצל מתבגרים האלימות השמנופובית רווחת. עודף המשקל הוא הסיבה הראשונה להצקות, ללעג ולהשפלה (41% מכלל ההצקות), וככל שמשקל הגוף גבוה יותר, כך הנער חשוף יותר לפגיעה (Puhl, Luedicke, & Heuer, 2011).

גם בבית, המרחב שאמור לגונן על הילדים, השמנופוביה מרגישה בבית. היא יושבת לשולחן שישי, צופה עם הילדים בטלוויזיה ומעקמת את האף מול המראה. בני זוג מזלזלים זה בזה בגין משקלם, הם מתייחסים אחרת לילדיהם השמנים ורואים במשקלם עדות לכישלונם כהורים. אם ההורים עצמם עם עודף משקל הם מנסים לגונן על ילדיהם מתוך דאגה שלא יסבלו כמותם. הם חושבים בטעות שעל ידי ביקורת והצקות מצד אחד ודיאטות ושינוי אורח חיים מן הצד האחר אפשר להוביל את הילד לירידה במשקל. מחקר שנעשה בקרב 4,746 ילדים עם עודף משקל מצא כי 47% אחוזים מהבנות ו-34% מהבנים עם עודף משקל היו נתונים להצקות מצד בני משפחתם  (Eisenberg, Neumark-Sztainer, & Story, 2003). גם כשההורה אינו מפלה את ילדו ישירות אבל מזלזל בילדים או באנשים אחרים עם עודף משקל, הילד רואה את היחס השלילי כאילו הוא מופנה  כלפיו.^[6]

השמנופוביה הולכת ומתעצמת עקב חשיפה למדיה — קולנוע, משחקי וידאו, טלוויזיה, רשתות חברתיות ועיתוני אופנה — שבה מוצג האדם עם עודף המשקל באופן שלילי עד מבזה. המדיה למיניה מייצרת אווירה של דה-לגיטימציה לשונות במשקל ובגודל הגוף. השמנים מוצגים בדרך כלל כדמויות קומיות ומגוחכות או כנבלים  שתאוותנותם למזון שקולה לתאוותנותם לרוע. עדשת המצלמה מתמקדת באיברים השמנים, בכרס, בחזה הגדול ובישבן, ומדלגת לא פעם על הראש, מה שמאשר בעיני הצופה את החוויה שהאנשים מולו (השמנים) הם חסרי תבונה, רגש או אנושיות ומותר לנהוג בהם כאילו אינם בני אדם. יחס התקשורת המשפיל לשמנים, המלוּוה באיומים והפחדות של הממסד הרפואי ותעשיית הרזון על הקשר הגורדי בין תחלואה לשומן, מקבע אותם בחברה כחריגות חולנית, ומאשר, מצדיק ומעצים את השמנופוביה ואת הנזקים הבלתי הפיכים שהיא מחוללת. עוצמת האימה מפני שמנים ועוצמת השנאה כלפיהם מדאיגות. 60% ממשתתפי מחקר שנערך ב-2015 שאין להם עודף משקל טענו שהיו מעדיפים לוותר על שנה מחייהם, ובלבד שלא להיות שמנים. 15% טענו שהיו מעדיפים לוותר אפילו על עשר שנים ויותר מחייהם. עוד נמצא כי ילדים בני שלוש תיארו את בני גילם “השמנים” כרעים, טיפשים, עצלנים ומכוערים, וילדים בכיתות ה’ ו-ו’ טענו שהם הכי פחות מעדיפים להימצא בחברתם של תלמידים “שמנים” (Logel, Stinson, & Brochu, 2015).

השמנופוביה חולשת גם על שוק העבודה. שמנים מתקשים יותר להתקבל לעבודה, הם מקבלים משימות בעלות ערך נמוך, אחוז הפיטורים שלהם גבוה והם נענשים באי-קידום, בשעות נוספות במשכורות נמוכות ועוד.^[7] מאחר שבמדינות רבות אין מערך חקיקה המגן על זכויות השמנים ומאפשר להם לתבוע את מקומם ואת היחס הראוי להם, נותרים השמנים חשופים לאפליה והתעמרות, ובעיקר, שוב, מונצחת ומוצדקת נראותם הבלתי נראית.

בעולם הרפואה המצב חמור במיוחד. במחקר שפורסם בשנת 2010 נבדק יחס רופאי המשפחה למטופלים שה-BMI שלהם גבוה. המחקר הראה שהרופאים קשרו השמנה עם חוסר היענות לטיפול הרפואי וחוסר התמדה בו, עוינות והיגיינה נמוכה. עוד תיארו רופאי משפחה את המטופלים עם השמנה כחסרי שליטה עצמית. הרופאים נטו להקדיש פחות זמן טיפול למטופלים שמנים, זמן השיחה עם מטופלים אלו וזמן הבדיקות שלהם היה קצר יותר לעומת מטופלים שה-BMI שלהם נמוך. המטופלים דיווחו על יחס מפלה ועל מחסור בציוד רפואי מתאים לגודלם כגון שרוולי מד לחץ דם, צמידים ובגדי אשפוז (Huizinga et al., 2010). ליחס המפלה השלכות חמורות מכיוון שהמטופלים השמנים נרתעים מן הטיפול הרפואי, לא מאמינים בו ואפילו מוותרים עליו. המחקרים מראים שכמו שהרופא מתנהג אל המטופל מתוך דעות קדומות, כך גם המטופל מתנהג אל הרופא: בוטח בו פחות, מאמין בו פחות (Puhl et al., 2013).

העוינות כלפי שמנים, והזלזול וההתעמרות בהם נשענים על ההנחה כי היחס כלפי השמנים, קרי השמנופוביה, הוא חינוכי, כלומר שהביקורת השלילית היא חיובית מעיקרה, שכן היא מעודדת את בעלי השומן להתאמץ ולסגל התנהגויות אכילה בריאות, דוחפת אותם אל פעילות גופנית סדירה, ושהיא נחוצה כדי לפקח ולהקפיד על ההורדה במשקל. ההפך הוא הנכון. השמנופוביה דווקא מעודדת התנהגויות אכילה לא בריאות כמו התקפי זלילה ואובדן שליטה על האכילה, הימנעות מפעילות גופנית, הימנעות מקבלת טיפול רפואי ועוד (Puhl & Heuer, 2010). היא מגבירה לחצים נפשיים, פוגעת בהערכה העצמית, מייצרת דימוי גוף נמוך ומעלה את הסיכון לדיכאון ולבריאות ירודה. 80% מהגברים והנשים שחוו שמנופוביה דיווחו על אכילה מוגברת כדרך להתמודדות עם המצוקה הנפשית.^[8] השמנופוביה משמינה.

במדינות רבות נעשים מאמצים להילחם בשמנופוביה ובתוצאותיה ההרסניות, אבל בישראל לא זו בלבד שהשמנופוביה אינה מרוסנת אלא היא נחגגת בראש חוצות. בשנת 2014 עלה קמפיין של חברת הפרסום JCDecaux שבמסגרתו נתלו בתחנות אוטובוס באזור המרכז פוסטרים המציגים ילדים עם עודף משקל בדרך מבזה, משפילה ומאיימת. באחד הפוסטרים התנוססו פנים ענקיות וחסרות פרופורציה של ילד מחייך עם הכיתוב: “כשהילד שלך שמן, החיוך שלו קטן”. פוסטר אחר הציג חצי צילום של פנים של ילדה עם סנטר משולש, כאילו פניה לא יכלו להיכנס לפריים אחד, ופוסטר נוסף הציג את הכיתוב: “דבה — ככה יקראו לבת שלך כל החיים” (רון, 2014). הייתי אחת הפעילות המרכזיות שנלחמו נגד הקמפיין האכזרי. שבועיים התנוססו הפוסטרים הגזעניים באזור המרכז עד שמחאתנו נשאה פרי. מיד אחר כך העלתה חברת הפרסום עוד קמפיין, פוגעני לא פחות. “עכשיו זה כבר בידיים שלכם” זעקו המודעות בתחנות האוטובוסים באזור המרכז. בלי תמונות של שמנים אבל עם מלל המטיח את האשמה בילדים השמנים באופן ישיר ותקיף, מסר המותיר את הילד עם רגשות אשמה כבדים, ערך עצמי נמוך ובעיקר בלי יכולת להתגונן. איך ילד שמן יוכל לגדול ולהיות בריא ומאושר כאשר מול עיניו מכריזים עליו כעל עיוות, כעל אדם פגום?^[9]

בעשרים השנים האחרונות אני מקדישה את מרב עיתותיי לעשייה מקצועית וחברתית שמטרתה לשנות את היחס לאנשים השמנים ואת הטיפול בהם. העשייה מתבטאת בפיתוח גישה טיפולית חדשה שאינה מתמקדת בשינוי המטופלים, בתיקונם ובהפיכתם ללא שמנים, אלא דווקא בקבלתם. גישה זו מלוּוה בפעילות תקשורתית שמטרתה שינוי זווית ההסתכלות על ההשמנה בחברה ובתרבות הישראלית והכרה בדעות הקדומות ובאפליה שמהם הם סובלים, בניסיונות לרגולציה חוקית ומוסדית לשם שמירה והגנה על זכויות האנשים השמנים ברפואה, בעבודה, בשעות הפנאי, ובהכשרת אנשי מקצוע מתחום הבריאות, הטיפול והחינוך.

אני רואה בשמחה את השינויים ואת התמורות המתרחשים כיום בארץ ובעולם. תופעות רבות ומגוונות מעידות שהדוֹגמה השלטת מתערערת: דוגמניות מלאות ואפילו שמנות מופיעות על שערי ירחונים; קבוצות שמנים ברשתות החברתיות מעניקות להם קול ותמיכה; סדרות וסרטי תעודה על אפליית השמנים חושפים את פניהן הכעורות של תעשיית היופי ותרבות הרזון; ירידי בגדים למידות גדולות נותנים מענה לאלו שתעשיית האופנה פסחה עליהם; זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון 2018 ניפצה לא מעט תקרות זכוכית. השמנים החלו להרים ראש, לדבר ואפילו להשיב מלחמה שערה. הם מורדים בדיקטטורת הרזון ובשמנופוביה ומערערים על שלטונן.

אפילו שדה הרפואה האליטיסטי והמסוגר מתחיל להשתנות. במאי 2018 הכריזה הסתדרות הרופאים בישראל כי השמנה היא מחלה ויש לטפל בה כמו בכל מחלה אחרת. “מדובר במחלה כרונית ולא בכשל התנהגותי”, נאמר. נכון, הגדרת ההשמנה כמחלה היא עדיין בעייתית ויש בה גוונים שמנופוביים, אבל עם זאת לראשונה הודו הרופאים שהאדם אינו אשם במשקלו ומשקלו אינו עדות לפגמים באופי ולהיעדר כוח רצון. וכמו כדי לחזק מהלך זה, במרץ 2020 פרסם פאנל בין-לאומי של מומחים לטיפול בהשמנה הצהרה שעליה חתמו יותר ממאה ארגונים וקהילות של אנשי מקצוע, המכירה בקיומה של סטיגמה חברתית על רקע השמנה וקוראת למיגורה (Rubino, Puhl, & Dixon, 2020).

אלא שהתהליכים האלה ואחרים עדיין רחוקים מהכחדת תעשיות הדיאטה והאופנה המתנהלות לפי אידיאל הרזון, עדיין רחוקים מהפיכת הטיפול הרפואי בשמנים לאנושי ואפקטיבי, עדיין רחוקים מניפוץ תדמיות וסטיגמות שהושרשו בתרבות לאורך שנים. זהו תהליך סיזיפי ארוך ועקשני, שכן הוא אינו כרוך בחיפוש דרך חדשה לירידה במשקל או באיזה סוג של מזון לאכול וכמה לאכול ממנו. להפך, הוא קורא לשחרור מהעיסוק האובססיבי-קומפולסיבי בשומן ובמזון. לא עוד מלחמה בהשמנה או בשמנים. לא עוד מאבקים נוראיים בַּגוף האוכל ובחדוות האכילה, אלא מתן לגיטימציה לשונות הטבעית במשקל הגוף ובצורתו, כמו שהיא קיימת בצבע העור, בגובה, בנטיה  המינית.

השמנופוביה היא תוצר של הגישה הפתוגנית הרואה בגוף האנושי מערכת הרמונית, מאורגנת היטב ויעילה (שגיא, 2011). פה ושם המערכת האנושית מותקפת על ידי פתוגן — חיידק או גורם סיכון אחר — המחולל נזק או חולי. הגישה מניחה שעל ידי הימנעות מהגורם הפתוגני תישמר בריאות הגוף. הגישה מניחה אפוא שהבריאות תלויה בהימנעות מגורמי סיכון, ואם הם קיימים בגוף יש להכחידם. זהו הרציונל העומד מאחורי הטיפול בהשמנה הרווח היום. היות שבריאות מוגדרת כמניעת גורמי סיכון, עלינו לסלק את השומן העודף מן הגוף. הטיפול בשומן העודף הוא הפחתת האכילה: פחות אוכל — פחות שומן. האוכל בגישה זו הוא גורם סיכון, כמוהו כחיידק, כרעל.

הנחת מוצא זו היא אחת הסיבות לשמנופוביה, המשמרת את שנאת הגוף ואת הדמוניזציה לאכילה. היא מניחה שהאדם אחראי על המאזן הקלורי בגופו ולפיכך אשם במשקלו.

אהרון אנטונובסקי^[10] הוא שהעז לכפור בראייה הצרה והממלכדת של הבריאות. הבריאות לדידו קשורה בראייה רחבה רב-מערכתית הקושרת בין הגוף, הרגש, התרבות וחיי החברה (Antonovsky, 1996). הוא ניסח את הגישה הסלוטוגנית,^[11] שאינה שוללת את הגישה הפתוגנית ורואה בבריאות האנושית מכלול. הגישה הפתוגנית שמה דגש על זיהוי גורמי החולי והפחתת גורמי הסיכון. היא יוצאת מנקודת הנחה שהמטופל הוא הדיוט ופסיבי, ולכן יש לקבל אחריות על גופו ולנהל את בריאותו מתוך בחינה תמידית של הסיכונים שעלולים לפגוע בה. הגישה הסלוטוגנית, לעומת זאת, מתמקדת בגורמים שמשפרים את הבריאות ואת איכות החיים ובמשאבים הנפשיים של האדם, המעניקים לו משמעות, מפחיתים מתחים חיצוניים ומקנים לו ביטחון ויציבות מתוך אמונה ביכולותיו ובכוחותיו לדאוג לעצמו ולבריאותו.

זו הגישה שאימצתי גם לטיפול בהשמנה. במקום להילחם בה, במקום לנסות שוב ושוב להעלימה לטובת מה שנדמה לנו חיים מלאים ובריאים, אני מבקשת לעזור לכל אדם בכל משקל גוף לחיות חיים מלאים ובריאים עם משקלו. אין פירושו של דבר “הבה נהיה שמנים” או “אפשר לאכול ללא מחשבה והבחנה”, אבל במקום להיאבק במה שלא ניתן לשינוי (המשקל) יש להתמקד בדברים שניתנים לשינוי, כמו קבלת העצמי השמן וקבלת האחר השמן, אכילה מהנה ובריאה ופעילות גופנית. עברתי מגישה ממוקדת משקל לגישה ממוקדת  בריאות.

אני מאמינה שכאב והיעדר שלמות הם חלק בלתי נפרד מהחיים, והסבל שלנו מתעצם כאשר אנחנו מנסים להיפטר מהכאב ולחתור לשלמות. השומן בחברה המודרנית מכאיב, הוא עדות לחוסר שלמות. במקום לטפל בשומן עלינו לקבל את קיומו ולהכיר במציאותו. השמן אינו מקולקל, אינו פגום ואינו דורש תיקון. המשקל משתנה מאדם לאדם, והוא אינו מעיד על אופי, על יכולות, על צרכים ועל רגישויות. משקל גם אינו מעיד על טוהר מידות, מוסריות או כישרון. איכות חיים ובריאות הן זכות של כל אדם, והשמנים בכללם. אל לנו להתנות אותן בירידה במשקל, בדיאטה או בציות לתווי תקן גופניים. השמנים זכאים להיות שמנים.

ההתנגדות לשמנופוביה מעוררת תגובות נגד אלימות, גזעניות ומפוחדות. העולם המחולק לשמנים ורזים, האידיאל הקושר בין רזון ליופי ומוסריות והמבט השיפוטי — כולם מושרשים עמוק בנפש ובתרבות האנושית. קל לסדר את העולם לטובים ורעים, לרזים ושמנים.

השמנופוביה היא גם מערך כלכלי משוכלל ומשומן. תעשיות רבות מתפרנסות מהמילים “אנחנו רוצים בטובתכם”, “אנחנו יודעים מה טוב לכם”. הרבה כסף מתגלגל בתעשיית הרזון. חברות התרופות, תעשיית הדיאטות, מועדוני ספורט, משרדי ממשלה, תעשיית המזון, תעשיית האופנה ותרבות הפנאי משגשגים על מצע שנאת השמנים והפחד מן השומן. הכוחות האלה משמרים את המצב הקיים, מקבעים את השמנים כ”חלשים, עצלנים, נזקקים, חסרי כוח רצון”, מחילים על גופם ונפשם בעלות ומנצלים אותם כלכלית.

עריצות הרזון שולטת בנו כמעט ללא עוררין. היא ייצרה מערכת ענישה מתוחכמת נפשית וגופנית, המוּשֶׁתֶת על מי שאינו מצליח למשמע את גופו: טקס השקילה, למשל, המתקיים בחדר האמבטיה כמעט כל בוקר ומודד את האדם וקובע לו אם הוא בסדר אם לאו; הווידוי השבועי אצל גורו הדיאטה התורן שבו נדרש האדם לדווח על תפריט האכילה שלו, על הישגיו, משוגותיו ועוונותיו, על רקע המספר המציין אם השמן הוא בחזקת צדיק או חוטא.

עריצות הרזון משתמשת באיומים, בהפחדות ובעינויים. היא מכפיפה את הגוף לחוקי השוק, הופכת אותו לחפץ וממיינת בני אדם לשווים ולשמנים. המאבק בה מחויב המציאות. אף דיקטטור לא ויתר על כוחו מרצון, אף רודן לא פינה את כיסאו מתוך התחשבות בנתיניו. מכוני ההרזיה, מכשירי החיטוב, הרופאים המתעמרים, הדמויות המגוחכות של השמנים בסרטים לא ייעלמו מעצמם. אם נוסיף לחכות לרצונם הטוב של המוסדות, לרגולציה עצמית של תעשיית הדיאטות ולשינוי אמות המידה של תעשיית האופנה, נצטרך להמשיך להיות כפופים למשטר אכילה דכאני, לשנאת הגוף ולשמנופוביה  גוברת.

הספר “שמנים” מבקש להצית את אש המרד, לקרוע את כרטיס הרזון שמצויר בחברה כאילו היה כרטיס הכניסה לגן עדן; חלום של אושר חמקמק שנמנע מאיתנו בשל שומנים וקילוגרמים, אותם שומנים וקילוגרמים הקובעים, כך נדמה לנו, את זהותנו.

מפחיד להשתחרר מעריצות הרזון. מפחיד למרוד בדיקטטורה. אנחנו מורגלים לחוקיה, לטקסיה ולעונשיה. נדמה לנו שהיא שומרת עלינו. אנחנו מתקשים לראות את עליבותה מכאן ואת עוצמתה מכאן, מתקשים לחשוף את קלונה ואת קלוננו; אנחנו, שהענקנו לה את השלטון על חיינו, שהפנמנו את שררתה; אנחנו, שחרדים ללא הרף מריצוד המספרים על צג המשקל,^[12] שיראים מדעתם של האחרים. איני מקלה ראש לא בפחד ולא בכוחה של תעשיית הרזון, אבל הספר הזה חותר לעבר הרגע שבו פתאום ישתנה המבט, הרגע שבו יתרוקן המשקל מכוחו המאגי.

הספר “שמנים” מציע צורת חשיבה אחרת, שפה אחרת, התבוננות אחרת על תרבות הגוף בישראל. המילה “שמן” נאמרת בו בריש גלי, נוכחת במלוא עוצמתה ובמלוא מטעניה הרעילים. בולטת, חשופה ושמנה היא מפגינה לעין כול את הידע, את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות שדבקו בה, מסרבת לתת לה לנהל את חייהם של השמנים, להכתיב את גורלם ולייסר אותם. לא נחביא את המשקל, לא נתחבא מפניו, גם לא נגן עליו ולא נפחד ממנו, אלא ניתן לו להיות פשוט מה שהוא: אביזר חלול עטור מספרים. אביזר שללא בושה השתלט על חיינו ומירר אותם.

נבין ששם התואר “שמנים” שבוי בביקורת, באימה ובהפחדה. וכמו שהמילים שחור, הומו, אישה משתנות אט אט מביטוי של חולשה למפגן של עוצמה, כך תהפוכנה גם המילים שמן, שמנים, שמנות, השמנה לעמדות כוח וערכיות. לכן בחרתי לקרוא לספר “שמנים”. הספר הזה לא מבקש להתנצל, להתבייש, להסתתר. הוא משמיע בקול את המילה המהוסה “שמנים”, הוא מציג את הגוף השמן במלוא נוכחותו, מדבר על הפחדים והבושות ללא בושה וללא מורא.

בכל עמוד ועמוד בספר תפגשו בהטיות של השורש שמ”נ: שמן, שמנה, שומן, השמנה, שמנים. ההטיות האלה לא תשלחנה איש לרדת במשקל, להיאבק בגוף, לעבור תהליך תיקון. עיקרן יהיה ציון עובדה שהיא מעבר לאשמה, לאימה ולבושה. לא כי זה קל להיות שמן בישראל, לעיתים זה מסורבל, לעיתים זה כבד ולעיתים מכאיב. אבל זה מה שיש. קבלת המציאות כשמנה אינה מייפה אותה, וּודאי שלא מתקנת אותה, אבל היא משחררת אותנו מניסיונות ההתכחשות אליה. היא פותחת צוהר להצצה אחרת על החיים, שבהם משקל אינו מדד לאושר.

בספר “שמנים” אנשים שמנים מספרים בגילוי לב על חייהם הסודיים; שמנים שמשחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; שמנים שחייהם עוצבו על ידי קילוגרמים וקלוריות; שמנים ששנים על גבי שנים עוסקים בניסיונות לתקן את גופם ולהתאימו לסטנדרטים החברתיים; שמנים שבמשך עשרות שנים לא ענו לעלבונות, לעצות ולביקורת; שמנים שכבר הסכינו עם מציאות שמנופובית, שקיבלו את ההשמנה כגורל וטרגדיה. השמנים הללו מדברים. חוויותיהם מוגשות כאן לפניכם במלוא מערומיהן, ומלבד תיקוני עריכה קלים השתדלתי להשאירם כמות שהם, כעדות כואבת לחיים שלמים בצל המכשיר הדומם והקר הזה הנקרא משקל.

הספר נכתב בזכות אומץ ליבם של אלה שהעזו לחשוף בפניי את נפשם, שפרמו מסכת חיים מורכבת ומבלבלת, המחפשת תדיר הגדרה עצמית, אהבה ואישור באמצעות משקל. הספר נועד להשמיע את קולם, לייצר תהודה שתוביל לשינוי, להציע שפה אחרת, מבט אחר, צורת חיים אחרת בחברה שמייסרת את חבריה בשל צורת גופם. הספר קורא לחברה חדשה, שתאפשר לכל אדם בכל משקל גוף להלך זקוף, להרגיש שווה, להרגיש ראוי; חברה שתכבד את השונות הטבעית והלגיטימית גם בצורת הגוף וגודלו, ותצליח לראות את האדם באשר הוא  אדם.

ואני, הילדה שגדלה בצל פיקוח קולינרי, שהייתה נשקלת שלוש פעמים ביום, לפני פיפי ולאחריו, עם בגדים ובלי בגדים; שבבגרותה ספרה, עקבה אחר ילדיה ומדדה אותם, שלפרנסתה שקלה וחישבה קלוריות למטופליה, שניסתה לשלוט בשומן ובשמנים, שהאמינה שהמשקל הוא הדרך לאושר, הפסקתי. הנחתי לידיעה המוחלטת מה טוב ומה רע לשמנים, הנחתי למשקל, גם בקליניקה וגם בחיי (כבר 23 שנים שאינני נשקלת, וכבר יותר מעשר שנים שאינני שוקלת את מטופליי). את כרטיסיות המעקב של כל מטופל שמפרטות את משקלו במשך שבועות, חודשים ושנים זרקתי לאשפה. הנחתי בצד את העצות המלומדות שקובעות מה נכון לאכול, מתי נכון לאכול וכמה נכון לאכול. הפסקתי לתכנן אוכל, לחנך את האוכלים, לשלוט בשומן. הפסקתי לייסר את עצמי בזמן האכילה, הפסקתי לפקח על ילדיי על חבריי ועל מכריי ולשפוט אותם. יעלי בתי הצעירה כבר גדלה באווירה אחרת, של ארוחות שמחות, רגועות, מתוך הבנה שלכל אדם יש הגוף שלו והצרכים שלו, הרעב שלו והחשקים שלו. ובמקום קליניקה לדיאטה וירידת משקל הקמתי את מרכז “שפת האכילה”, שמבקש לחזק ולקדם אנשים ולעזור להם בהתמודדות עם התנהגויות אכילה, תפיסת גוף ודימוי עצמי.

השמנים שינו אותי. הם העניקו לי את החופש מן החתירה לשלמות. כשהנחתי לנפשם הנחתי גם לנפשי. הם שלחו אותי לחשבון נפש עמוק על השיפוטיות והביקורתיות שבאמצעותן ניהלתי את חיי, על מנגנוני האשם והפחד שפגעו במערכת היחסים שלי עם עצמי, עם ילדיי, עם בן זוגי ובעצם עם העולם כולו. השמנים שינו אותי. הם עזרו לי לקבל את המציאות כמות שהיא על כל קסמיה וקשייה. ועל כל אלו אני אומרת תודה.