אפור נוצץ שגיא אלנקוה
אפור נוצץ שגיא אלנקוה מס עמודים: 102 שנת הוצאה: 2015 עיצוב עטיפה: אינה Oddity פרדו
מחיר: 40
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

שגיא אלנקוה כותב שירה של פליאה כאובה ומרוסנת, שאין דומה לה בשירה העברית בימינו. הספר הוא התָּזה של נוזל מגבים כחול על שמשת המכונית שבה אנו נוסעים בעולם. מבט שמנקה את המבט.

“הַיּוֹם מַחְבִּיא הֵיטֵב / מְאֹד / אֶת אוֹצְרוֹתָיו”: ברגעי הגילוי של האוצרות האלו אין צהלה. שום זרקור אינו נדלק כשהעין נפקחת אל ההבנה “כְּשֶׁאֶהְיֶה / אֶהְיֶה / נִיד עַפְעַף”. עין פקוחה רואה ניד עפעף: זה הכל. הקורא מעפעֵף בעינו־שלו פעם אחת, ומכיל, באישונו, את השיר ואת עתידו של המשורר.

על אוצרות היום החבויים מדוּוח ביובש ענייני. כוס, בית, ציפור, דפדפן – הספר הוא אוסף של דברים פשוטים שרוצים רק שיִראו אותם, שישמעו את בשׂורתם, את קינתם. וגם המשורר עצמו הוא אוצר־יום כזה. כך הוא מתגלה לעצמו: “כְּשֶׁאֶגְמֹר אֶהְיֶה / מוּטָל / כְּמוֹ אֶבֶן. / אֶהְיֶה מַר אֵלְנְקַוֶּה / הָאֶבֶן”. זהו שיר מוות. אבל התיאור הענייני מבקש למחות את הדמעות המטשטשות.

בסוף הספר, כמו ספח לדפים, מצורף “נְיַר טִישׁוּ עִם / פְּרָחִים”. לא פרח רומנטי מיתמר, ובכל זאת, פריחה. המשורר מציע את עצמו לנו, המקוננים, הן כמטפחת נייר למחיית הדמעות והן כפרחים לשׂים על שרידי “מַר אֵלְנְקַוֶּה / הָאֶבֶן”. וגם הספר הוא נייר כזה, ואפשר להשתמש בו כמטפחת, וגם כפרח אפור נוצץ של מילים פשוטות, יקרות.

שגיא אלנקוה פירסם עד כה שלושה ספרי שירה:

ספרו הראשון קונכייה זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים.

קונכייה, (הוצאת ירון גולן, 2009), פינה (ספרי עיתון 77, 2011) וחפץ (הוצאת עמדה, 2013).

אלי הירש (2015), קורא שירה. שגיא אלנקוה, אפור נוצץ.

כּוֹס הִיא מִין

עוֹלָם קָטָן בְּתוֹךְ

הָעוֹלָם הַגָּדוֹל.

הִיא כִּיס,

מִתְמַלֵּאת

וּמִתְרוֹקֶנֶת.

אֵין בָּהּ מָקוֹם

לְהַחְזִיק אֶת

כָּל הַמַּיִם

שֶׁהִיא מַחְזִיקָה.

אֶת כָּל הַחוֹל וְהָאָבָק.

הִיא לְעוֹלָם לֹא

מִתְרוֹקֶנֶת בֶּאֱמֶת.

רַק מְפַנָּה מָקוֹם. הָאָדָם

הוּא גַּם

כּוֹס.

שׁוּם סְכוּם

כֶּסֶף אֵינוֹ מְמַלֵּא

אוֹתוֹ.

אַהֲבָה אֵינָהּ מְמַלֵּאת

אוֹתוֹ.

דָּבָר לֹא מְמַלֵּא אוֹתוֹ.

הוּא אוֹסֵף לְתוֹכוֹ,

וּמְפַנֶּה מָקוֹם.

(14.1.13)

אֲנִי – אוֹמְרִים לִי כִּי אֲנִי גּוּף,

תְּנוּעָה קָשָׁה, עֲשׂוּיָה אֶבֶן

וְגַרְגְּרִים קָשִׁים שֶׁל חוֹל,

תְּנוּעָה שֶׁאֵין בָּהּ תַּכְלִית,

שֶׁנָּעָה וְשֶׁמַּתְמִידָה בִּתְנוּעָתָהּ.

לַגּוּף וְלִרְכִיבָיו אֵין תַּכְלִית,

מִלְּבַד הֱיוֹת עַצְמוֹ.

אִם כֵּן כֵּיצַד אֲנִי, שֶׁאֵינֶנִּי

אֶלָּא תַּכְלִית,

שֶׁאֲנִי גָּדוֹל וְרָחָב וְעָצוּם,

שֶׁאֵינֶנִּי זָקוּק לְחִזּוּקִים

אוֹ הֶסְבֵּרִים

אוֹ נִמּוּקִים

עֲבוּר עַצְמִי,

לִהְיוֹת עַצְמִי,

שֶׁאֲנִי תַּכְלִית עַצְמִי,

כֵּיצַד אֲנִי,

שֶׁהַגּוּף, שֶׁהָעוֹלָם,

קוֹבְעִים אוֹתִי כְּמַסְמֵר

בִּבְשָׂרָם,

אֲנִי, הַגַּלְמוּד,

שֶׁמְּנַסֶּה לְהָבִין,

כֵּיצַד אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת

תַּכְלִית,

אֲנִי שֶׁהוּא כְּמוֹ חוֹל, מִתְפּוֹרֵר

לְגַרְגְּרִים,

כְּמוֹ הַזְּמַן לִרְגָעִים,

כְּמוֹ רֶצֶף הַחַיִּים,

לִרְגָעִים, כְּמוֹ

אָדָם, נִפְרָד לַחֲלָקִים,

לְמִקְטָעִים.

(16.1.13)

יֵשׁ אֵיזוֹ נֶחָמָה

בְּכַלְבֵי הַיָּם בָּאֲגַם הַקָּפוּא.

כְּלוֹמַר, קֹר הוּא גַּם

חֹם, צוּרָה שׁוֹנָה שֶׁל חֹם.

וְעַתָּה, אֲנִי בְּאֶחָד

מֵרִגְעֵי הָעַצְבוּת הַלָּלוּ,

שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי:

הַחַיִּים, הַחַיִּים שֶׁלִּי –

הַאִם אֵינָם כְּעָנָף רַךְ,

שֶׁנִּתְלָשׁ וְנִשְׁבָּר בְּאֶצְבָּעוֹת

נִמְהָרוֹת?

לְעוֹלָם וַלְדוֹת עַלְעַלָּיו

הַבְּהִירִים לֹא יִתְכַּהוּ וְיִתְחַזְּקוּ,

לְעוֹלָם לֹא יִתְעַבֶּה וְיַהֲפֹךְ לְגַס

יוֹתֵר וּמְחֻסְפָּס יוֹתֵר,

לְעוֹלָם יִשָּׁאֵר דְּבַר מָה שֶׁיָּכוֹל הָיָה

לִהְיוֹת, וּמֵעוֹלָם לֹא נִהְיָה.

בָּרְגָעִים הַלָּלוּ, בָּהֶם אֲנִי מִתְרַכֵּךְ,

כְּמוֹ עָנָף דַּקִּיק, תָּלוּשׁ,

אֲנִי מִתְנַחְשֵׁל כְּמוֹ לֶהָבָה לְכָל

הַכִּוּוּנִים, בָּהֶם אֲנִי גֶּבֶר־תִּינוֹק,

גֶּבֶר רַךְ בַּשָּׁנִים,

בָּרְגָעִים הַלָּלוּ אֲנִי שׁוֹאֵל

כֵּיצַד הָאֲחֵרִים (אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁהֵם

קַיָּמִים, כְּמוֹתִי) מִסְתַּכְּלִים,

הַאִם הֵם מְשִׂיחִים:

“תִּרְאוּ אֶת הַהוּא, אִם הוּא קַיָּם, הַהוּא,

כְּמוֹתֵנוּ, הַאִם אֵינוֹ

אִישׁ שֶׁלֶג שֶׁכָּזֶה,

בַּעַל חֹטֶם גוֹנְזוֹ מָאֳרָךְ, אוֹ

חֹטֶם גֶּזֶר קָטוּם?”

וְהַאִם, הַאִם אֵינִי בֶּאֱמֶת אִישׁ שֶׁלֶג,

שֶׁהוּא כְּבָר זָקֵן וּבָא בַּיָּמִים

וְסוֹפוֹ קָרֵב,

אַךְ נוֹתָר צָעִיר לְעוֹלָמִים,

בַּעַל חֹטֶם כָּתֹם,

כְּמוֹ אֵבֶר צִבְעוֹנִי, זָקוּר,

שֶׁל אַמְגּוּשׁ עוֹטֶה שְׂמָלוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת,

עוֹטֶה צוּרוֹת, עוֹטֶה דְּמֻיּוֹת.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
אנשים מיותרים
אליס ביאלסקי
₪84 ₪46
אווזים
עלית קרפ
₪50 ₪46
הזקן מלה-קאלטה
יואל פרל
₪98 ₪46
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT