בעד ההזיה / יותם ראובני (2018) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
בעד ההזיה יותם ראובני
בעד ההזיה יותם ראובני מס עמודים: 151 שנת הוצאה: 2018 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 55
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

בעד ההזיה הוא ספרו הראשון של יותם ראובני. הספר ראה אור בשנת 1978 ועורר סנסציה בשל עיסוקו הישיר וחסר הפחד בחיים של ההומוסקסואלים בארץ. באותה תקופה קשר הומואי היה אסור על פי חוק. הספר התקבל בהתלהבות על ידי הביקורת והפך עם הזמן לספר קאלט שצעירים ישראלים קראו בחושות בסיני ובהודו, ובהוסטלים בדרום אמריקה. בדברי המבוא של הסופר פנחס שדה נאמר כי הספר מצטרף למסורת גדולה של ספרות וִדוית. שנים לאחר שאזל מהחנויות ונקרא כמעט במחתרת מוגש עתה הספר לקורא, בדיוק כפי שהופיע לראשונה.

יותם ראובני– נולד ב-1949 ביאשי, רומניה. בישראל מ-1964. למד בתיכון העירוני באשדוד. לאחר הצבא עבר לתל אביב, שם עבד כעורך בעיתונים “הארץ” ו”ידיעות אחרונות”. ספרו הראשון, “בעד ההזיה”, שהופיע ב-1988, זכה להצלחה רבה אצל הביקורת ובקרב הקוראים. לאחר מכן פרסם רומנים, בהם “ימי דגון”, “הרוצח השכיר של העם היהודי” וספרי שירים. לאחר תקופה ממושכת בתל אביב, עבר להתגורר באשדוד. “האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן” – שמו הקודם של יותם ראובני – היא ספרו העשרים.

אמיר מנדל (2018), הארץ. “בעד ההזיה” של יותם ראובני: ההומוסקסואליות נושאת קללה וחורבן

גל אוחובסקי (2018), מאקו. מבעד לתודעה

יוני ליבנה (2018), ידיעות אחרונות. “בעד ההזיה”: כישוף של הומו משנות ה-70

 

הזייתו של אלוהים והממשות החידתית של האדם

אינני נוטה להסכים עם יותם ראובני כי ספר זה, כפי שאפשר להסיק מתוך שמו, היפה כשלעצמו, הוא בעד ההזייה, ביטוי של החיים כהזייה. אם החיים הם הזייה, הרי הם הזייתו של אלוהים, ואילו לבני אנוש הם מצב של ממשות קשה, חידתית, ונראה לי כי אכן כך הם מתבטאים בספר זה. ואולם, ייתכן כי בסופו של דבר אין השתים אלא אחת, ובדומה לאמירתו של אקהרט, התיאולוג בן המאה השלוש עשרה, כי “העין אשר בה אני רואה את אלוהים היא אותה עין שאשר בה הוא רואה אותי,” כך ייתכן כי החיים, עם שהם הזייה לאלוהים וממשות לאדם, הרי הם, עם זאת, ממשות מבחינת האלוהים, בהיותו הממשות היחידה, והזייה מבחינת האדם, בהיות חייו, כלשון המשורר מסטראטפורד, עשויים מן החומר אשר מנו עשויים החלומות. תוך כדי שיחה על דבר מילות הקדמה אלה, בטרם נכתבו, שאל אותי יותם ראובני, בדרך אגב, מדוע אין אני שב להתגורר בירושלים. עניתי כי ירושלים חדלה לעניין אותי, אף כי החיים שחייתי בה ומה שעבר עלי אז נותרו כזיכרון קדוש לי. על כך העיר ואמר כי כל מה שעבר על אדם הוא קדוש. בהערת־אגב זאת נזכרתי עם קריאת הפרק הראשון של ספר זה, ההשערות על מותו של פזוליני. כי מה, אם לא איזה צורך נמרץ, דחוף, כמעט נואש, לתת ביטוי לאשר היה ועבר, לרגע של חיים, למצב האנושי, למצבו של האדם, של כל האדם, ביקום, בחלל, בלילה, בעזובה ובישימון של המדרכה אשר מול בית השימוש הציבורי בתחנה המרכזית בתל־אביב, וזאת מתוך איזו תחושה כי יש משהו בעל משמעות דתית, משמעות קדושה, ברגע זה, במצב האנושי הזה, במצבו של האדם בכלל, בחידה ובמצוקה ובעזובה ובערגת־החיים של אדם העומד בלילה באותו מקום — מה אם לא צורך כזה ותחושה כזו עשוי להביא לידי וידוי חשוף, אמיץ, נקי מן הגינונים האינטלקטואלים המקובלים בשוק הספרותי כאן ועכשיו, כווידוי שבפרק הראשון של ספר זה? אם תתעורר איזו התמרמרות, או אף מחלוקת, למקרא אותו וידוי, אינני יודע. אך זאת אגיד, כי על פי האמת המשך הוא למסורת גדולה, ולא אזכיר אלא דוגמה אחת בלבד מתחום הלשון העברית, והיא דוגמתו של המשורר שכתב ללא חשש, ללא מורא, ללא כלימה, כפי ששירה צריכה להיכתב, “ואבך בנדודי, ואשוך כרי/ולזכרך כלה בשרי.”

פנחס שדה

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
המקום ללא השם
עידו פלג
₪98 ₪78
ראש בעננים
גד יעקבי
₪84 ₪35
מה היה אחרכך?
ישראל אלירז
₪40
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT