“ברומן קצר ומהודק בוראת המחברת עולם עשיר ומרובה פרטים, שמתקיים על קו התפר שבין מציאות לבין אלגוריה מופשטת. אסיה, המספרת, עובדת כארכיברית במוסד בירוקרטי קפקאי. כל העובדים במוסד שואפים להישלח לאיזו ‘קונסוליה’ רחוקה ומסתורית, שהחיים בה נתפשים כזוהרים ומלאי קסם, אך איש אינו שב ממנה. במיקרוקוסמוס האפור, המנוכר והעקר, שלחוקיו השרירותיים היא נאלצת לציית, מקיימת אסיה בתוכה בסתר רגשות אנושיים כלפי זולתה: עובדי המוסד ואחד מהם במיוחד. במקביל נפרשים יחסיה המורכבים עם ילדותה ומשפחתה.
בווירטואוזיות ובדיוק לשוני ונפשי מעוררי השתאות, מתיכה המחברת את השפה היומיומית ובוראת באמצעותה פיוט ורגש, כפי שעושה גיבורת הרומן בחייה. הקורא נשאב אל עולמה של אסיה ואל מסעה בארץ ההיעדרות; ארץ שפניה זרים, אך תוויהן מוכרים לכולנו.
ענת לוין כתבה רומן בשל ועמוק, ששורה עליו רוח הומניסטית גדולה”.
(יהודית קציר, מנימוקי ועדת פרס אקו”ם)
ענת לוין היא משוררת, עורכת ומורה לכתיבה יוצרת. שני ספרי השירה שלה (“אנה מסתובבת לאט” ו”מִפֶּה לְפֶּה”) זכו בפרסים רבים ושיריה תורגמו למספר שפות ופורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בארץ ובעולם. הרומן “הארכיברית” זכה במלגת כתיבה של Vermont Studio Center, ארה”ב, 2013; במלגת כתיבה “חדר משלך” של מרכז הספריות, 2013; בפרס לסופרים בראשית דרכם, 2014 ובפרס אקו”ם ליצירה המוגשת בעילום שם, 2015.
סימונה באט (2015), Ynet. “הארכיברית”: יש לי חולשה למשוררים
עמרי הרצוג (2015), הארץ. “הארכיברית” נע בחוסר מנוחה בין השירה לפרוזה
יוני ליבנה (2015), ידיעות אחרונות. יומן הפקיד
בזמן האחרון היא נכנסת הרבה לחדר שלי. היא באה לירות עליי את צרורות המילים, מתוך הפה הטעון שלה, והמילים החדות מפלחות את האוויר, עושות חורים בבשר, בוֹרוֹת. היום בבוקר נכנסה עם כל הגוף שלה ובבת אחת נעמדה מולי. אני ישבתי וסידרתי בשקט את התיקיות שחזרו הבוקר לארכיב, זו על גבי זו, בסדר האל”ף בי”ת, שיהיה יותר נוח לתייק אחר כך, והראש שלי היה רכון על האותיות, ואז הקול שלה שהגיח, כאילו משום מקום, “משהו לא בסדר עם הסדר של התיקים”, ואני הרמתי את הראש בתנועה אחת, בבהלה, “מה? אֶה, אורנה? מה? מה ז’תומרת לא בסדר?”, “זאת אומרת שאתמול חיפשנו את התיק של עמליה רוזנבאוך ולא הצלחנו למצוא”. “למה לא ביקשת ממני לחפש?”, שאלתי, ולא הבנתי מי הם ה”הם”, כי הרי “הם” זה יותר מאחד, הרבה יותר מאחד, “את כבר לא היית”.
והבנתי שזה היה, ועכשיו זה כבר עשוי וגמור ואין מה לעשות, שהייתה קבוצה שלמה שנכנסה ופסעה על השטיח הירוק זית הדהוי, והסתובבו פה ושם, ונגעו, אולי פתחו מגירות, נגסו בשיניים חדות בביסקוויטים מהמגירה השנייה, חפנו בכפיות הידיים מהקורנפלקס שבשקית הסנדוויצ’ים, קימטו ניירות לכדורים בגודל אגרוף, שינו סדרים. אבל נשמתי קטן, שלא תרגיש את הסערה שמתרוממת, ושאלתי, “איפה חיפשתם?”, “אני אומרת לך עמליה רוזנבאוך. מה לא מובן פה? חיפשנו רוזנבאוך, ברי”ש”, “למה ברי”ש? עמליה זה בכ”ף”, “מה פתאום כ”ף?”, “כי היא כהן-רוזנבאוך”, עניתי.
האישה רוזנבאוך, שהתחתנה זה לא כבר עם מר כהן בחתונה נוצצת באולמי “ארגמן המחודש”, ולבשה שמלה תפוחה, רקומת פרחים עשויים זרקונים, עם מחשוף עמוק מדי, כדי שיראו אותה, איך היא יפה בשמלה, ובפנים השמלה היא ערומה ומחכה, ושיער אסוף למעלה, מהודק בסיכת שפירית כסופה, והגישו בורקס ודגים על הגריל, והיה עוף, וכל המשרד היה, כל הקומות, כולל שמשון ונורית והגר, ואפילו אורנה, שלא מטריחה את עצמה לכל האירועים, כי “כמה אפשר, כל המשכורת תלך לי פארש”, וכולם אמרו, “כן”, לאורנה, ולפני זה לעמליה, כשחזרה מסיבוב חלוקת ההזמנות בכל הקומות, “באים, בטח באים”, אמרו, ובאו רחוצים ומגוהצים ועמוסי ג’ל וכוונות טובות לשמח חתן וכלה, ורקדו סביב הכלה השמֵחה במעגל, מחאו כפיים לצלילי מוזיקה יוונית, ואחר כך היה פסדובלה, והיא, כלומר האישה עמליה, נרגשת מהשם החדש שהצטרף לפתע לשמה הישן, והוא מבריק אצלה, מקשט את שמה כמו טבעת היהלום שמעטרת ממש עכשיו במשרדה, במחלקת הנהלת חשבונות, בקומה הראשונה, את אצבעה.
את כל זה לא אמרתי, אבל אמרתי, “את הנשואות עם השם הכפול אני מתייקת לפי השם החדש”, “ממתי?”, חישבתי את הזמן בראש ואמרתי, “שלוש שנים”, “ולמה לא אמרת כלום?”, “לא חשבתי שתחפשי לבד, תמיד את מבקשת ממני למצוא, אי אפשר היה לחכות לבוקר?”, והתרגזה, “מה פתאום לחכות לבוקר? זה היה דחוף! ומה זה משנה עכשיו? חיפשנו, והתיק לא היה, לא ידעתי שהיא הוסיפה את ה’כהן’, מה היה לה להוסיף כהן? זה ממש לא מקובל עליי. אני מבקשת שזה לא יקרה שוב”, ויצאה באותו פתאום שבו נכנסה, אבל חזרה אחרי רגע, “ודרך אגב, עשינו לך קצת בלגן ברי”ש, אז תסדרי את זה בהקדם, בבקשה”, ואמרה, “בבקשה”, כאילו היא מבקשת ממני דבר-מה בעדנה, לא דורשת, וגם רוצה לסגור את המשפט התקיף שלה יפֶה, ויצאה.
נשארתי עם הרי”ש. ובלי הרעש שלה, ששיבש לי את המחשבות, יכול היה לחזור הסדר, ויכולתי לחזור לנשימה, וכל החפצים יכלו להניח להזדקפות הפתאומית, וכל הגבוה יכול היה להתנמך, להירגע וְשֶׁקֶט שוב, והחדר חזר להיות שלי, כמו שהיה תמיד, מרגע שהגעתי לכאן, מזמן, בזמן שהכול עוד יכול היה לקרות, באתי לתוך החלל הריק, ארבעה קירות שביניהם ערבה שחוּנה שקוראים לה חדר, שלא היה בו כלום כי הוציאו את כל הארגזים והסטוקים של הציוד המשרדי, שאספו בקפדנות, בכמויות עצומות, שחס וחלילה לא ייגמרו הסיכות לשדכנים הגדולים, שלא יגיע המצב האיום של חוסר בגלילי נייר דבק שקוף, ולא יהיה איך להדביק, לשם באתי, ורגע לפני שהופעתי התפשט המחסן של קומה שתיים מחפציו, לפני שיתלבש להיות החדר שלי, שאליו ייקח אותי קוּתי, שקיבל אותי לעבודה פה, למרות שלא היה לי מושג בארכיבים או בתיקיות, רק כי “רואים עלייך שאת אישה שהסדר הוא בראש מעייניה, וזה מה שאני צריך”, ולא הסביר איך רואים את המעיינות, אבל אחרי שיחה קצרה, ובקול שקט יותר, אחרי שניגש אל דלת חדרו ופתח אותה והציץ החוצה, ראשו פונה בזריזות ימינה, ואז שמאלה, לראות שאיש אינו מאזין, וחזר וקירב את הכיסא שלו אליי והתיישב, וברכיו הגרומות כמעט נגעו בשלי, קרוב כל כך וחרישי כל כך, כאילו סוד גדול ונורא עומד להתפוצץ בינינו, ואמר בלחש, “הם מנסים לדחוף לי את האחיינית של הסמנכ”ל כספים לג’וב הזה. אני צריך להכניס מישהו בדחיפות, מתי תוכלי להתחיל?”, ובשנה הראשונה עוד היה מנהל אותי בקפדנות שלו, כי היה איש עדין וישר וקפדן, מלמד אותי את עקרונות הקִטְלוּג, את תורת התיוק, מפתיע אותי בבוחני פתע של בקיאות ב”מדריך לארכיבר – ספר תקנות, מהדורה רביעית, תשמ”ד”, מסמן בפנקסו וי או איקס למשמע התשובות, מחשב בשתיקה את התוצאות, ומחייך אליי, או ששפתיו נותרו חתומות והיה יוצא, אבל אחרי כמה דקות מתקשר בטלפון ואומר, “לא נורא, אסיה, יש גם שבוע בא”, ובאמת היו הרבה שבועות, והם באו והלכו, וגם הוא, החבר קותי, שאחרי עשרים ותשע, כמעט שלושים, שנות שירות, שנייה לפני העט נובע או השעון, פרש שלא מרצון, ואורנה החליפה אותו ברצון רב מאוד, והוא היה זה שביום הראשון פתח את הדלת, את האור ואמר, “הנה, זה החדר, הוצאנו את כל הזבל ששכב פה, צריך לאוורר קצת כי אין חלון, אבל חוץ מזה, זה בובל’ה של חדר”, והבובל’ה עמד, ואני נכנסתי, כמו שהמשכתי להיכנס אחר כך שוב ושוב, מדי בוקר, ארבע עשרה שנים של כניסות, ועמדתי בו. ובאה ארכיברית והתיישבה בתוכי.
רביד, רבינוביץ, רווה, רוזנברג, רון. כל מי שהשם שלו נשמע מכאן, כלומר קצר וחדש ומקומי ומוחלט, כמו הנקודות שאורנה שמה בסופי המשפטים כשהיא מדברת אליי, היה בקונסוליה. ולפני שנסע, מי שבא לו המזל ונסע, עוד לפני המכתבים הרשמיים והקנאה הסמויה והשנאה הגלויה ועוגות הפרווה במסיבות הפרֵדה, הומלץ לו, שלא לומר אולץ הנ”ל, לוותר על שם אביו ולבחור לעצמו שם משפחה חדש. ורק אז הותר מן העבר, נסע. מי שנותר עם השֵם הזר מִשָּׁם, טרם נסע, ואולי לא ייסע לעולם. הם לא רבים, אבל בכל פעם שאני נתקלת, ואיני צריכה להיתקל בהם ממש, די בשמם החדש הכתוב בטוש שחור עבה על התיקיות, וצורה של גוף שמח ונוסע עולה מול העיניים. ובכל פעם משהו אצלי מתכווץ, מין זץ כזה שאני מקבלת, טזזזזזז בכל הגוף, כשאני נתקלת בתיקיות הנוסעות האלה, שהן בדרך כלל חדשות מהתיקייה שלי החוּמה, שקותי טרח למלא ביום הראשון, כשרק הגעתי. אז עדיין לא היו התכווצויות וזצים ושמות ונסיעות ופרישות ופרשות משונות, ולא ידעתי גם מה לעשות עם הידיים, אז פשוט נכנסתי לארכיב הריק ועמדתי בו, והצמדתי את הידיים מאחורי הגב, שיהיו קרובות וישעשעו זו את זו.
בשעה שעמדתי כך אבודה בתוך יומי הראשון בעבודה, באה סימה, זו שאחר כך העיפו כשנכנסה שיטת המִחשוּב החדשה כי היא לא הצליחה להתרגל למעבר מטבלאות מצוירות בעיפרון ובסרגל, וממזכרים כתובים בכתב יד ומשוכפלים באמצעות נייר קוֹפִּי, למשלוח קל כזה של קובץ ווֹרד, לטבלאות האקסל. “קותי מבקש שתיכנסי לחדרו”, אמרה סימה, כי הוא היה איש מהדור הישן, לא התפרץ בעצמו בדרישות, אלא שלח שליחים, בשעה שהמתין באוהלו. נכנסתי והתיישבתי מולו, והוא התכופף מעט והוציא מהמגירה התחתונה תיקייה חומה חדשה, וביקש את תעודת הזהות שלי, וכתב לאט ובכתב יפה, שהזכיר לי את כתב ידו של אבא, כלומר של מישהו שלא נולד במקום הזה, אלא בא אליו בנעוריו, והוא משתדל להסתיר את זה, כותב מדויק ועגול, כמו המקומיים, שלעולם לא יהיה חלק מהם, כי הוא תמיד מאוד ומדי, וכתב על הלשונית החיצונית “אסיה חיות-איצ”, ולפני שהספיק לכתוב את ה”קוביץ” אמרתי, “לא צריך, זה כבר לא”, ולא אמר כלום ולא שאל, רק מחק בקווים שחורים חוזרים ונשנים את מה שנמחק אצלי כבר מזמן.
רי”ש הוא מדף שקשה לסדר כי הוא נמוך, שני לפני המדף התחתון, ואני צריכה לשבת על שרפרף ולהתכופף. לפעמים, בימים שאורנה עוזבת מוקדם, הגר נכנסת לעזור לי בתיוקים. אנחנו מדברות, כלומר היא לא מפסיקה לדבר, ואני מקשיבה ונמצאת בתוך הפעולות. היא כאן קצת פחות משנה, הגיעה מהדרום, עיר קטנה “שבערב אין מה לעשות חוץ מלעשן ולשתות, ואחר כך לשבור בקבוקי בירה ריקים על הקירות המחוספסים של אחורי הבתים ולשמוע את החתולים הרעבים בורחים ביללות. מת. אבל אני תמיד ידעתי שברגע שאני בת שמונה עשרה אני בורחת משם, אפילו כל עוד נפשי. אומרים ככה?”, “מה?”, “כל עוד נפשי?”, “כל עוד נפשי בי. זה מסֵפר שמואל”, “איזה שמואל?”, “המלך. שמואל המלך”, “אה”. ומתאמנת בשפה, היא חוזרת על כל משפט חגיגי כזה בקול הגבוה ששמור אצלה למשפטים המוכנים שהיא אומרת כאילו היא לא יודעת איך לדבר, ואוספת משפטים מפה ומשם ועושה אותם שלה. כאילו מישהו אחר מדבר אצלה. גם היא באה דרך מישהו, שָכן שבן דודתו הכיר מישהו, ו”עשה טובה, זרק מילה”, והמילה עברה מזה לזה לזה, עד שהגיעה לאורנה, שבדיוק באותו הזמן הייתה עמוק בתוך ה”נמאס לי מהסתומה הזאת, מה הבעיה ללחוץ קונטרול אס ולשמור את המסמך, הכול מחדש הייתי צריכה לשחזר”, ולא עזר הבכי המר של סימה, וזה שהמסמך המדובר היה מכתב בן שלוש שורות שהודיע לעובדים על מסיבת פרֵדה נוספת שתיערך בחדר האוכל, ולא הוותק של סימה במשרד, ועבודות היד וניירות הקוֹפִּי ועוגת השיש שחור-לבן, שהייתה מביאה כל חג ומחלקת בין החדרים, כלום לא עזר, כלום, יום אחד באתי בבוקר, וסימה נעלמה, נעלמו חפציה, כאילו מעולם לא הייתה, ובמקומה ישבה הכמעט-ילדה הגר.
עכשיו מסודר. ככל שאפשר להיות מסודר בתוך ההמולה פה. אני לא יודעת מה השעה המדויקת, אבל האוזניים שלי פקוחות, ואני שומעת את ה”בוקר טוב” בבוקר, ואת ה”להתראות מחר”, או “סוף שבוע נעים”, ובין הלבוא לללכת את טפיפות הרגליים במסדרונות, אנשים הולכים או באים ומעבירים אינפורמציות ומזכרים וחפצים, וטוב שהספקתי לסיים לסדר כי בדיוק עכשיו השעה הזאת שמשתחררים. אני שומעת את הקליק המיוחד של המראה הקטנה בצורת לב של הגר, שהיא תמיד פותחת לפני שהיא יוצאת כי “לא כדאי לצאת לתוך העיר לא מוכנה”, ועכשיו היא מורחת ודאי את הצלליות הסגולות מעל פרפרי העפעפיים ואת הסומק הקצת כהה מדי במשיחות ארוכות על הלחיים הרכות שלה, ואז את האודם בצבע ורוד בהיר שקוף נוצצים על השפתיים, וזה עושה לה מראה של מתנה. ועכשיו היא מציצה, יונה מקושטת, ראש פנימה ומיד החוצה, ולפני שאני מספיקה להגיד מילה, היא כבר בחוץ, וכולם, כי עכשיו שעת היציאה, כלומר חמש אפס אפס, עוד מעט יכבו פה את האור, את המיזוג, ובחוץ יורידו פועלים עייפים את ברזנט הערב על העולם.
אני מחליטה להישאר עוד קצת היום, אז אני מחכה בחדר, שומעת איך הרחשים כבים, הגלים הגבוהים שעושים האנשים בתוך האוויר נרגעים, וכל מה שהיה מתוח עד קצה גבול יכולתו חוזר לממדיו הרגילים, והמרחב, שהיה כל היום הרים גבוהים וגאיות ושבילים מפותלים, חוזר להשתטח ואפשר ללכת בו. ואני הולכת. יוצאת ועוברת בין החדרים, הדלתות פתוחות, אני יכולה להיכנס ולשחק רגע בצעצועים של האחרים, להרים עטים, לפשפש בערמות הדפים, להציץ מחלונות, לדמיין איך זה להיות הם, ללבוש לרגע את דמותם, להתגנדר לתוך חליפות האדם החגיגיות שלהם, אבל אני לא עושה את זה. היום אני הולכת ישר לכיוון המעליות ועולה לקומה הרביעית, חוצה את הקבלה, שאורנה מכנה “המלכותית” כי לפני שנה שיפצו אותה שוב בכסף שנשאר מהתקציב השנתי שהיו חייבים לבזבז, העמידו שתי כורסאות מרופדות כחול כהה ושולחן עץ בצורת פרח, ובמרכזו הניחו אגרטל גדול, ובתוכו חמניות ענק מפלסטיק שאמורות לעשות רושם של “אמיתי” ושל “מפואר”, כאילו זה הקונסוליה שמעבר לים כאן ושעה חגיגית עומדת להתחיל בכל רגע ושיירת מלצרים תכף תכניס מגשים עמוסי סנדוויצ’ונים ופוטיפורים קטנים שאפשר לחסל בנגיסה ותניח במרכז הפרח, שאותו אני עוברת עכשיו ותוך כדי הליכה מתפללת שלא נעלו את הדלת שלו היום, ושלריסה כבר ניקתה את הקומה וירדה לשלוש, ואני הולכת לאט, ועם כל צעד חושבת שזה טיפשי, שזה צריך להפסיק, שאני צריכה להסתובב, אבל לא יכולה, ממשיכה עד שאני עומדת מול הדלת, דלת עץ חוּמה, כמו כל הדלתות כאן, פשוטה, מלבנית, חור מנעול, ולצדה שלט קטן, אותיות שחורות מודבקות על לוחית הכסף: “אריה לבנטל, מנכ”ל”, ואני מקישה שלוש נקישות קלות, וכשלא עונים אני נכנסת, סוגרת את הדלת אחריי ועומדת, מביטה לתוך החדר.
אדוני?
כן?
קראתָ לי?
כן, שבי בבקשה. את אתנו כבר הרבה זמן, אסיה? זה אסיה, נכון? את הגעת לפניי אם אני לא טועה, כמה זמן את אתנו, אסיה?
ארבע עשרה שנה. באוגוסט זה יהיה.
ארבע עשרה שנה???
כן, אדוני.
מי היה מאמין?
כן.
ובדיוק בגלל זה זימנתי אותך לכאן הערב. מפריע לך שאעשן?
לא.
אסיה, זימנתי אותך לכאן כי חשוב לי שתדעי שאנחנו מאוד מעריכים את העבודה המאומצת שלך, מ-אוד, שלא תחשבי לרגע שלא שמנו לב, ורשמנו לפנינו, הכול רשום, אסיה, לך יש התיקים שלך בארכיב, ולנו התיקים שלנו למעלה, ואנחנו רשמנו ושמנו. לב, אני מתכוון. ועכשיו…
אדוני?
ועכשיו החלטנו שהגיע זמן.
אדוני?
הזמן. שלך.
אדוני?
לנסוע לקונסוליה.
מבעד לדמעות נדמה כי הגוף שהעליתי קודם מתוך כיסא העור, זה שנוצר בראשי כדי שיֵשב מולי, חזר לארצותיו אצלי, נכנסו חזרה פנימה ונעלמו ידיים וחזה וראש עגול ושערות ידיים והכול, אפילו שפם אפור נשמט פנימה. הכול אינו. ואני מושיטה יד עיוורת לקופסת הממחטות שניצבת בפינת השולחן, באותה תנועה שנעשתה בתוך החדר הזה עשרות פעמים, האצבעות מושטות קדימה וקצותיהן נוטלות את הנייר האוורירי, בצהוב או בוורוד, לקנח את דמעות האושר-קונסוליה או הצער-פיטורין, ואחרי הקינוח הרועש, כשהכול שקט ובהיר שוב, אני נשארת לשבת עוד קצת מול כיסא המנהלים הריק, ואז קמה, מחזירה את הכיסא למקומו, שלא ישימו לב שהייתה כאן מישהי כמוני, ויוצאת וצועדת חזרה את כל הדרך בשממה שאין בה עיניים, רק חדרים ריקים וחפצים עיוורים, זקנים משימוש. זה המדבר שלי שאני חוצה, שהרוח שלו חדה וחותכת, ואני מתפללת שלא יתנפלו עליי התנים השחורים של הלילה, שאדע איך לחזור למקומי, שאמצא מקור מים.