המקום ללא השם/עידו פלג (2024) אפיק ספרות ישראלית
המקום ללא השם עידו פלג
המקום ללא השם עידו פלג מס עמודים: 163 שנת הוצאה: 2024 עיצוב עטיפה:
מחיר: 98 ₪78
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

״אני רוצה להציע לך אפשרות ליצירה המשמעותית ביותר שנעשתה מאז ומעולם, אבל כדי לדעת אם יש בך את הדעת והכישרון לעשותה, אשאל אותך שאלה פשוטה: מהו המקום הנפלא ביותר? "
הארכיטקט הסתכל על אוגוסטין כשחיוך ציני על שפתיו. "אענה לך את התשובה שאתה מחפש ללא קשר לאמונותיי. המקום הנפלא ביותר הוא המקום שלא ארצה להיות בו."

בעיר שבה מושל ביד רמה "ניאליטיס" – רודן מחוכם, שמדכא את אזרחיו באמצעות מיזמי בנייה חדשניים – מוצא את עצמו ארכיטקט צעיר ומהפכן במוקד של סערה תקשורתית-פוליטית, לאחר ששורה של מבנים שתכנן, נתפסים כמעשי מרד ובגידה.
בעודו מסתגר בדירתו ושוקד על אומנותו, פונה אליו פילוסוף הרפתקן ומציע לו להצטרף אליו למסע אל "המקום ללא השם", שבו יוכל לתכנן את מבנה חלומותיו.
הארכיטקט מסרב.
הפילוסוף מסרב לקבל את הסירוב.
והמסע מתחיל.

עידו פלג הוא אדריכל ויזם היי-טק. למד ארכיטקטורה בישראל ובארה״ב. נולד וגדל בבסיסים של חיל האוויר, ואת נעוריו המאוחרים העביר במושב. כעת מתגורר בתל אביב.
כתב במגזין ״שלומות״ של גלובס.
פרויקט הגמר של עידו ב 2013 נבחר כפרויקט הגמר המצטיין, ובין 15 פרויקטי הגמר המצטיינים בישראל מטעם פרס דוד עזריאלי למצויינות אדריכלית של פרויקטי הגמר. כמו כן, עידו יוצא יחידות מיוחדות ונכה צהל.

המקום ללא השם הוא ספר הפרוזה הראשון שלו.

פרק א – רגעים

הווילון יצר לרוח צורות, מן הרמקולים הגדולים העשויים עץ מלא בקעו שירים שהלחין אליעזר בן ניסן הכהן, פנסי הרחוב נדלקו והולכי הרגל התמעטו. הוא הצית את המקטרת והניח את ג’זוות הנחושת על שלהבת הגז. את הקפה הביא מן ״ההרים הנסתרים״, ממטע קפה נחבא בין ההרים, שגזעיו מסודרים שורות שורות, ובשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש רק החלה בפריחתה וערפילים דקיקים טיילו בין העצים, כיסו השמיים את האדמה. במטע עבד רק אדם אחד. הוא לא בטח באחרים. השכם הוא היה מתהלך, נוגע בעצים כדי לחוש כיצד חוו את הלילה, אם סבלו מקור או שמא צימאונם גבר. הוא היה מטפח עץ עץ בהתאם לצרכיו, פעם אחת החליט לעקור שלושה עצים ולהרחיקם למקום אחר כי הם נאבקו זה בזה על אור השמש. העץ שעליו הגן היה הזקן בין העצים; בעל המטע הכיר אותו ואת ענפיו היטב, הוא ידע שהוא מתקשה להניב את אותן כמויות הפרי כמו העצים הצעירים אך פירותיו היו האיכותיים ביותר. פולי הקפה של העץ הזקן היו מרוכזים מאוד, צבעם כהה וברגע קלייתם בקע מתוכם ארומה של ערפילים ומסעות. מעטים בעולם זכו ללגום מהקפה של המטע הנסתר ועוד יותר לטעום מפולי העץ הזקן; במהלך אחד מטיוליו של הארכיטקט הוא אבד בין הדרכים הצרות של ארץ הגבעות והמפרצים, ובאחת מן הפניות טעה ובמקרה הגיע לשדרה ירוקה של עצי קפה שהובילה למטע הנסתר שבין ההרים. זה היה כשם גילויה של עיר עתיקת יומין שסופרה באגדות ומעולם לא ידעו אם היא קיימת במציאות.

 

בקצה העליון של שולחן העבודה נערמו שישה ספרים, בתחתית “תמונתו של דוריאן גריי” ו”מאה שנים של בדידות”, ובראש הערמה, מרופט מרוב קריאה, “החיים והעבודה של לואיס באראגאן” מאת חוזה ז׳ולבס וחואן פאלומאר. הארכיטקט מזג לעצמו מעט מהקפה השחור, לגם ועצם את עיניו ואז התבונן בתרשים השטח שבו עתיד להיבנות קומפלקס המגורים והרהר אם נכון לתכנן מבנה אחד או כמה, אם צריכה להיות כניסה אחת או שתיים, אולי אפילו חמש, ובעיקר תהה כיצד להתייחס לחומה הגדולה שניצבה בסמוך. חומת אבן המתנשאת לגובה של עשרים מטרים שהוקמה לפני מאות השנים, שאבניה בלמו לוחמים ואימפריות. יוונים, הלניסטים, רומאים, צלבנים, ממלוכים, עות’מאנים ואפילו נפוליאון ניסו להבקיעה ולמוטטה ללא הצלחה. האימפריות הגדולות ולוחמיהם הרבים נעלמו מן העולם, וכעת כל שנותר מן החומה זה להגן על חפיר ריק שהפך למטמנת אשפה עירונית, כשאויביה היחידים הם המים והטחב שמנסים לפוררה אבן אחר אבן.

כשאורות הרחוב השתלטו על השמיים המתכהים הוא הרים את עיניו מן הגיליון. בשעות האור המה הרחוב אנשים וקולות, אך עתה, כשהחושך זרח מהמערב, התנועה ברחוב השתנתה, אורות הפנסים ניקדו את החושך וטשטשו את קווי המתאר של הבניינים עד שאלה הפכו לצללים.

הוא אהב את הרגעים הזעירים הללו, שבהם המראות משנים את צורתם, שהלפני והאחרי שהיה ושיהיה מתלכדים ונפרדים מתוך הזמן; נקודת ההתלכדות וההפרדה היא מה שהארכיטקט חיפש בכל תכנון, הוא  נהג לחפש את הגבול שמבדיל ומפריד בין חום לקור, בין תשוקה לדחייה, בין אהבה לשנאה.

הוא נטל אצבע פחם שחורה ושרטט על הגיליון את החומה העתיקה הניצבת שפופה בין שתי ערים בעלות שם זהה, שאינן מכירות זו את זו, בין העיר החדשה שופעת הבניינים הגבוהים שחוזרים על עצמם, אדישים לכיווני השמיים ולמטרתם, לבין עיר ישנה שבסמטאות האבן שלה מתפתל טעם המלח וכותלי הבתים העתיקים כה סמוכים זה לזה שמרפסותיהם מתנשקות.

הוא תהה באיזה צד החומה נמצאת. האם למה שהיה או למה שיהיה? האם היא מחברת בין הזמנים או חוצצת ביניהם? ובעצם לאיזה רגע היא בכלל שייכת?

הארכיטקט השתהה לפני כל פרויקט, לעיתים היו שבועות חולפים עד שהיה מותח קו ראשון. חבריו למקצוע טענו שהרהורים ולבטים אינם ניכרים בפרקטיקה של המקצוע, הם לא פונקציונליים ועל כן אין בהם חשיבות. הם שפעו עצות. המליצו לו ליצור צורניות ייחודית שתפאר את שמו, להציג לציבור נוכחות אדריכלית מודרנית ויוקרתית, להשתמש בשיש איכותי מהרי האלפים, באבן יקרה ממחצבה רחוקה שאינה משתייכת לגאולוגיה ולאקלים המקומיים. כדאי לו, הם הוסיפו, לתכנן קונסטרוקציה מורכבת שתיראה למרחוק ותגרום לאנשים לעלות אליה ולהסתובב סביבה במעגלים כדי לקדשה. הוא שמע את עצותיהם ולא הקשיב לאף אחת מהן, וכבדרך אגב היה עונה שגוף יפה לא זקוק לבגד מהודר, הוא פשוט רוצה להיות עירום. היזמים שפנו אליו ביקשו שיתכנן פרויקט מגורים בצד המוגן של החומה, אך הוא התקשה להבין מהו הצד המוגן. הוא לא ידע בעבור מי היא נבראה, אם לאלה שהסתופפו מאחוריה או לאלה שהיו מחוצה לה, אם לאלה שרואים בה מטרד או עבור אלה שמגינים על ההיסטוריה בחירוף נפש, אף שכיום רק טחבים התקיימו בין אבניה. הוא תהה אם היא אמורה להגן או לכלוא את דיירי הפרויקט. הוא הסתכל על הגיליון ודבר אחד היה לו ברור, קיים קו אחד שחוצה את המרחב, הוא זה שמפריד בין חלקיו והוא זה שמחברם.

ימים של התבוננות בגיליון ובקו הפחם של החומה. הסרגלים נחו והעטים נותרו בטלים ממלאכה. היזמים שראו בפרויקט רק פוטנציאל להתעשרות היו חסרי סבלנות ולחצו לבוא ולבחון כיצד מתקדמת העבודה.

שלושת היזמים הגיעו לפגישה במיטב מחלצותיהם, על אף הלחות הכבדה הם לבשו מכנסיים אלגנטיים עם בלייזר תואם, ומתחת חולצה לבנה מחויטת מכותנה מצרית, הבושם העז שבו השתמשו הותיר שובל של ניחוח עשרות מטרים מאחוריהם. שמותיהם היו ידועים ברבים, על בנייניהם התנוססו שלטים גדולים וכעורים עם שם משפחתם, שגנבו את מבטיהם של הולכי הרגל ושל הנוסעים שחלפו בקרבתם. בפגישתם הראשונה הם ביקשו שיתכנן מבנה של שלושים אלף מטרים רבועים, ששבעים אחוזים מהם מיועדים למגורים, עם כמה שיותר דירות ושיהיו בהן כמה שיותר חדרים, לא משנה אם הם קטנים – העיקר שיהיו לפחות חמישה חדרים בכל דירה. עשרים וחמישה אחוזים מהשטח הוקצו למסחר, עם כמה שיותר חנויות, רצוי אפילו קניון, וחמישה אחוזים מן השטח הוקצו לציבור; חשוב שהשטח הציבורי ייראה גדול עם דשא ועצים משום שכך הם יוכלו להציג לעירייה כמה הפרויקט הזה חשוב לעיר ולתושביה, וחשוב מאוד שיהיו גדרות כדי שהדיירים לא באמת ישתמשו בו, כי אחרת הטיפוח והניקיון יעלה יותר מדי.

כשהגיעו ראו לתדהמתם רק קו שחור עבה על הגיליון, מולו ישב הארכיטקט בשלווה מעוררת חרדה וכעס.

“איפה התוכניות?! איפה הפרטים?! איפה החתכים?! איפה החזיתות?! איפה המבנה?!” הם שאלו בהרמת קול, הפנים האדימו ועורקי הצוואר תפחו והיה נדמה שעוד מעט יתפקעו.

הארכיטקט לא נבהל מהעצבים ומהעורקים המשתרגים. בטון חרישי אמר  שלפניהם ניצב המתחם על כל פרטיו, חתכיו ואחוזיו.

הם אמרו שהוא משוגע, והבחינו פתאום בשערה מקורזלת שהתפרעה והזדקרה גבוה לתקרה. הוא ישב עם מכנסי כותנה בלויים וכתמי קפה על החולצה הלבנה, שמזמן איבדה את צבעה. הוא לא נעל נעלים, ובזמן שהם צעקו וכמעט הרימו עליו יד, שוטטו אישוניו במעגל כאילו ראה משהו בחלל וניסה לכתר אותו.

הם פיטרו אותו, על המקום. לא היה לו אכפת, מה שסקרן אותו הוא הרגע שבו גמלה ההחלטה בליבם. מה היה הרגע המניע שגרם להם לצעוק מפתח הסטודיו רגע לפני שטרקו את הדלת, “אתה מפוטר, הפרויקט הכי חשוב לעיר הזו בעשור האחרון היה שלך ואתה הרסת אותו ועוד הראית לנו קו אחד ואמרת שכל הפרויקט מופיע בו. אתה מטורף ומשוגע לגמרי.”

הארכיטקט תמיד חיפש את הגבול, את הקו שבגללו דבר אחד נעשה לדבר אחר, מעין קו פרשת המים של הזמנים, שבלעדיו המעשה אינו משמעותי ואין בו את מה שלשמו הוא נוצר. בלי הרגע הזה אנשים מעבירים סתם ככה חיים שאין בהם תוכן, מבזבזים יכולות כי הם לא מוכנים להתעמק, להעז ולהכיר את עצמם.

כשלמד בבית הספר לארכיטקטורה הוא תכנן במשך ימים את פרויקט הגמר שלו, שמטרתו לבקר את גורדי השחקים שנבנו בעיר, שבא לבקר את הפופוליסטיות של אדריכלי האופנה העכשוית. המטרה של הפרויקט הייתה לשבור את גורדי השחקים ולראות מה קורה במרחב העירוני אחרי נפילת הבניינים. במשך שבועות הוא שרטט אפשרויות שונות כדי ליצור את הפרויקט שיזעזע את המחשבה ויהיה כרטיס הביקור שלו עבור העתיד. עד שפתאום הופיע הקו שגרם לפרויקט לקרום עור וגידים ולהיות הפרויקט המוצלח ביותר בתולדות הפקולטה; עבור הפרויקט הזה קיבל את פרס ״האדריכל המבטיח של השנה״.

גם במערכות יחסים קיים הקו הזה, רגע שפתאום אדם מתאהב באדם אחר. רגע לפני כן הוא חש כלפיו חיבה, ולפתע משהו השתנה ועתה הוא מוכן להקריב למענו את חייו. אבל מהו אותו הקו שמעברו קיימת האהבה?

הארכיטקט האמין שאם יתעמק ברגעים שמשנים מציאות באבחה אחת, סוד היצירה יתגלה בפניו. בכל תכנוניו חיפש את הרגע הזה, הוא טען ששאר הדברים שמשייטים בזמן נועדו רק כדי לשרת את הרגע האחד. מחוץ לחלון הסתובב עכשיו רגע שבו השבוע נפרד מעצמו.

הוא פתח את דלת ההזזה מהזכוכית שתחמה את המרפסת המקורה, הצמיד את הכיסא למעקה, הצית ראש מקטרת חדש והמתין להשתנות הזמנים שבשמיים. בחוץ השמש הייתה רגע משקיעה, הרחוב היה ברגע של הפסקה והרוח נרגעה והרפתה מהווילונות שנחו מיצירת הצורות. כשהאור התמעט ונעלם הוא חזר לשולחן וניסה להוסיף עוד קו בשרטוט, אך כל קו שהוסיף הוא מחק במהירות, הוא חש כלוא בתוך הזמן.

הוא לא הצליח להבין אם הקו שהוא מחפש הוא קו ברור שמאפיין קיר קונסטרוקטיבי או קו מקווקו שמציג תקרה גבוהה, אם הוא קו דק של מפלס או קו אמורפי שרק העין משלימה, אם הקו אמור להגדיר חלל או סביבה פתוחה.

באחת מעבודותיו המוקדמות הציג הארכיטקט תוכנית עמוסת קווים שחורים, שסימני מחיקתם הותירו אותם ספק קיימים ספק נעלמים, אבל באחת החזיתות לא היה קו או סימני מחיקה, לא היה ברור אם חזית המבנה פתוחה או סגורה או אפילו קיימת. כשהארכיטקט הציג את התוכנית הזו לראשונה לוועדת השיפוט של התערוכה השנתית של אדריכלים צעירים, שנקראה ״ארבעים על ארבעים על ארבעים״ – ארבעים פרויקטים פורצי גבולות של ארבעים אדריכלים מתחת לגיל ארבעים – הסכים חבר השופטים שזו לא ארכיטקטורה עם אמירה ברורה. היה קונצנזוס שחוסר הקו הוא מעשה הגובל בחוסר אחריות. במכתב מהוועדה הוא ננזף על בזבוז הזמן שלהם ועל עצלנותו. הוא שמח למשמע הביקורות כי הבין שהוא בדרך הנכונה. הוא טען שהקווים הם בית הכלא של המחשבות ושהקו הנעדר מעניק לאדם את עצמו.

מרבית האדריכלים בתקופה זו שרטטו אין-ספור קווים, הם פחדו שהרעיון שלהם יברח אז הם שרטטו המוני קווים במהירות, כדי לסגור עליו. נוצרו קירות לא הגיוניים, שחתכו את החלל ללא סיבה, קירות שחסמו את האור ללא כוונה ואפילו שירותים במרכז הדירה, תקלה שעם הזמן הפכה לאופנה. אלו היו קווים ללא אמירה, ללא כיוון, קווים מפוחדים שהמתינו לאישור היזמים, המהנדסים והמבקרים. המתכננים פחדו לקחת עליהם אחריות. אלה היו למעשה קווים של סימני שאלה ולא של סימני קריאה.

אחרי שהוועדה שלחה לארכיטקט את המכתב, הוא פנה לכתב התרבות של עיתון פופולרי במדינה בבקשה לפרסם את המכתב שחבר השופטים שלח לו, וביקש להוסיף בסוף את תגובתו: “מהותה של ביקורת היא לשלוט. אל תשאלו שאלות ואל תבקרו את המבקרים, אלא אם כן אתם רוצים לבקר אותם עם כוס קפה ועוגיות.”

בעקבות הפרסום במוסף התרבות שלח נציג ועדת השופטים את תגובתו, והסביר באמצעות משפטים רבים, שהארכיטקט שכח את הקו החשוב בתוכנית האדריכלית, והוא למעשה לא מבין מהי ארכיטקטורה. עוד כתב, “כי הוא ממליץ לו לחזור ללימודים ולהשלים את הקורסים הרלוונטיים.” הוא אף הכתיר את המעשה הזה “כמעשה האדריכלי הגרוע ביותר של העשור.” הארכיטקט לעומתם האמין שזה המעשה הטוב ביותר שהוא עשה מימיו; לראשונה יצר קו שכולו טבע, חוסר הקו העניק למים את חופש התנועה ולעלווה את מגע הרוח שנעה בחופשיות.

הוא סלד מן הקווים המרובים שהציפו גיליונות שרטוט, שהולידו עוד ועוד קווים, הוא האמין שאי-שרטוט הקו הוא הנעלה ביותר, שככל שיש פחות קווים, כך הקו האחד יותר ברור.

בעיני הארכיטקט הגדירה אסופת הקווים את עברו של האדם, ושאין סיבה לתכנן את העבר ללא האפשרויות האופטימיות של העתיד שמעניק חוסר הקו. הקו החסר, האמין, הוא המעשה החשוב ביותר בתכנון.

הוא בטח בפשטות, תיעב את הרדיפה אחר סבך קווים שיצר מורכבות. הוא טען שאלה שחושבים שהקווים הרבים מציינים מקצועיות ומומחיות, ואפילו אמנות, הם למעשה חסרי כישרון ותבונה אדריכלית. הוא לעומתם חתר לעבר הקו הבודד. מחק, החסיר והעלים, אפשר לזמן לזרום ולהשתנות כפי שלטענתו שואפת הארכיטקטורה.

רוב האדריכלים לא היו שותפים לדעתו, וערי האדם התמלאו במבנים בעלי אין-סוף קווים, שכל תכליתם היה להראות את השוני בין מבנה אחד לשני. המבנים שהם יצרו גרמו לחוסר שקט ולדיסאורינטציה, ולפסלים ענקים שעומדים לרמוס את הציבור, שנאלץ להיאבק בהם כדי לצעוד ברחוב ללא הפרעה.

בכל יום לקראת השקיעה ישב הארכיטקט במרפסת, נדהם איך הנוכחות של אדום וכחול, שני צבעים מנוגדים שנמצאים זה בצמוד לזה ושמכאיבים לעיניים בצעקתם ברוב זמני היום, ברגע הופכים להרמוניים על ידי מגעה העדין של השקיעה.

אך בכל יום הגיח עוד מבנה בעל אלפי קווים וזוויות, שגזל עוד חתיכה מהשמיים. אט-אט התמלא הרקיע באין-ספור קווים שגנבו את רגעי הצבעים.

הזמנים התחילו להתבלבל, הבניינים הסתירו את השמש, וזו שקעה בשעת הצהריים; ההרמוניה של האדום והכחול בסוף היום נעלמה מהעיר כאהבה נכזבת והותירה את אסון הצבעים.

כשהארכיטקט התהלך ברחובות לעת ערב, הוא חיפש את המקום שאין בו קו, שבו העיר אינה מנסה לכבוש פיסות שמיים, הוא חיפש את הקו החסר שיאפשר לפליאה להתקיים, אך כל שנותר היה זעקת תחינותיהם של העצים, שביקשו רחמים על חייהם רגע לפני שעומס הקווים יוציא אותם להורג.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
מרסיסייד
עמיחי שלו
₪50 ₪45
הטוב מכל העולמות
אופיר עוז
₪75 ₪50
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT