יונתן ברג היה נער כשניתָק מהישיבה ומעולם הדת והחל במסע פנימי אל עבר הדבר שהוא עצמו לא הצליח להגדיר. לאחר שירות קרבי יצא למסע בדרום אמריקה, שבעקבותיו הגיעו מסעות נוספים – בהודו ובדרום מזרח אסיה, בגרמניה ובניו יורק, ביוון ובפולין. מסע פנימי רדף את זה החיצוני, עד אשר הדבר החמקמק, המיוחל כל כך, הלך וקיבל צורה ופנים.
בין יבשות הוא אוסף של יומני מסע חשופים, לעתים מהורהרים ופיוטיים ולעתים רבי-פרטים, הטבולים בעושר של טעמים, צבעים, ניחוחות ותובנות. מבין השורות מתגלים חיי הסמים של צעירים לחופי קולומביה וגואה, נחשפים מנהגי השבט הגדול של מחפשי מענה, הנעים לאורך תת-היבשת ההודית,משורטט הקיום הגרמני לאחר מלחמת העולם ומתוארות דמויות בלתי נשכחות של כותבות וכותבים ברחבי העולם.
בין יבשות הוא גם סיפור התבגרות מרתק ורב-עוצמה של נווד אחד, המתחיל את המסע בניתוק כל החבלים למזח המוצא, ומסיים אותו כשהוא בעל משפחה –הנה כי כן, בסוף כל המסעות התגלה בית.
יונתן ברג, יליד 81, הוא סופר ומשורר.מאחוריו ארבע ספרי שירה, צמד רומנים וממואר. זוכה פרס עמיחי, פרס לוי אשכול ומלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. ספרו הקודם בהוצאת אפיק הוא הממואר פסגות: סיפור עזיבה, הנוגע בילדותו ובנעוריו בהתנחלות.
נוסע מתמיד, נשוי ואב לבן ובת, מתגורר בירושלים.
יומן מינסק
2016, שיא החורף
***
מקלחות החום והקור של אבי, יליד אודסה, עולות בדעתי בסיומו של יום שהתחיל ביריד הספרים של בלארוס והסתיים בפתיחת פסטיבל השירה העצמאי של מינסק. הגעתי לבלארוס עם תחושת היובש והחמיצות של הוצאתספרפרוזהבישראל: זמן רב כל כך של עבודה, ליטוש וניקוי, יותר מדי תקוות שנתלו כמו בלונים בתודעה הנרגשת לקראת הפרסום, ומעט מאוד עותקים שנמכרו, וללא שינוי משמעותי בחיים. השתכנתי במלון אירופה, מבנה עצום בעל מאות חדרים החולש על נהר סוויסלוץ’ ומולו מתנשא מוזיאון המלחמה, שבו יש אויב אחד – העולם, ומנצח אחד – ברית המועצות. אני אורח ביריד הספרים הבלארוסי, ובמיניבוס הממתין למשתתפים יושבים נשים וגברים מבוגרים בחליפות ובתסרוקות מנופחות, תיקי מסמכים וחזות סובייטית-מזרחית. שוב אבי עולה בדמיוני, מלופף בילדות שאיני יודע, אך רואה את תוצאותיה על פניו.
אנחנו מובלים לפני הכול לפאר היצירה הבלארוסית: הספרייה הלאומית. לוקשנקו החליט שמדובר בפרויקט חשוב, ואנחנו חודרים למציאות עתידנית: על התקרה ניצבות מסילות מתכת הנדמות לקורי עכביש, ועליהן נעים במהירות קרונות זעירים, ומניעים ספרים מאגף לאגף. החלל מלא במסכי מחשב וטובל באקלים היי-טקי. המדריכה מתלהבת ומצביעה על חידושים טכנולוגיים בזה אחר זה. אני פורש הצידה מהקבוצה ומגלה עשרות נשים מבוגרות, שנעות לכאן ולשם בעודן נושאות ספרים. נראה שהקרונות הופעלו במיוחד עבור הקבוצה.
היום ממשיך בפתיחת יריד הספרים ולצדו סימפוזיון ספרותי, שאני לא מבין בו מילה, אבל עוקב בהנאה אחרי מגוון השפות של האימפריה לשעבר. השפעות טורקיות, פרסיות ורוסיות מופיעות בזה אחר זה בסדרה של שפמים ונשים בחליפות בגזרת שנות השמונים. בערב אנחנו מוזמנים לאגודת הסופרים. המבנה המיושן מדיף ניחוח עז של תה, ואני צועד בין החדרים ומעלה בדמיוני את פני פסטרנק וברודסקי, צווטייבה ואחמטובה צועדים לצדי. כל אותם שמות שאבי הגה ביראת כבוד, ועבורי קיימים בתרגום מחליש. אנחנו מגיעים לחדר הישיבות. לצד שולחן ארוך יושבים גברים ונשים מבוגרים ומרשרשים בדפים. הם נעמדים בהתרגשות וקוראים משהו ומוחאים כפיים זה לזה בהתלהבות. שוב הספרות נראית לי עלובה כל כך, תחושת החמיצות רק מוכפלת כשאני חושב על אבא שלי, שגדל בחדרים שמהם עלה ריח דומה של פחד והעמדת פנים. לאחר שעה כולם קמים למכלי תה עצומים
ועוגות קרם בעלות טעם לוואי של מרגרינה, ואז מתיישבים שוב. חלקם נעזרים זה בזה כדי להתרומם, אחרים מנמנמים להם ובהגיע תורם זוכים למרפק הגון, ואחד או שניים אפילו ממלמלים לעצמם ללא הפוגה ובוהים במבט מבולבל ונטול אוריינטציה מבעד לחלון.
מיותר לציין כי מזג האוויר הוא עשר וחמש-עשרה מעלות מתחת לאפס. אני מדדה בקושי ברחובות בעודי טמון מתחת לחמש שכבות, מה שגורר תהליך התפשטות בן עשר דקות בכניסה לכל מבנה, שבתוכו פועל חימום אגרסיבי כמו הבנייה הסטליניסטית על שדרות העצמאות. אני מוותר על המשך הקקופוניה הסובייטית ומהלך לי בשדרה המפוארת, ומגיע לכיכר שבה לנין משקיף לו בנחת על בנייני הממשל. בארץ איננו רגילים לפסלי אישים. ישבתי מול הפסל וחשתי צמרמורת, כמו לא עברו השנים, והגבר הנוקשה עומד לפסוע ממש בעוד רגע בדרכו להמשך המהפכה, שבעצם עוד שולטת פה.
אירוע הפתיחה של יריד הספרים מזרים אל ההנגאר את צמרת הפוליטיקה המקומית, כלומר עשרות גברים בעלי כרס ושפם שנדמה כי מנהלים תחרות על דמיון ללוקשנקו. דיילות יפהפיות מחלקות כוסות יין, ואני נשען על הדוכן האיראני, שם אמן קליגרפיה כותב לעוברים את שמם בעיטורים נפלאים המזכירים לי אתרים של האימפריה המוגולית. הדוכן הזה היה ידידותי להפליא בשבילי עד ששמעו את האזרחות שלי, או אז נמלטו העובדים והותירו את הדוכן מיותם בכל פעם שהתקרבתי. השעשוע בלצפות בהם נמלטים לכל עבר בבהלה עבר אחרי יום והוחלף בייאוש.
צעידה ביריד, מגלה כרגיל את הדוכן עצום הממדים של מכון גתה. נדמה כי התקציב של המכון הזה מקביל לתקציב הביטחון בעוגה הישראלית. בכל עיר בירה, ברחוב הראשי, יעמוד השלט של המכון. בכל יריד ספרותי ניצבים הביתנים הלבנים והעובדים המחייכים תמיד, ההצעות לקורסי שפה, ושורת הכותבים, רציניים וחתומי מבט, יושבים על כורסאות אדומות, מוארים במנורה ומשוחחים בכובד ראש על תנועת העמים, על היחס למזרח, על היחס לבלארוס. נעדר מן השיחה: היחס לשנות הארבעים; השנים ההן נטמנו עמוק בכיסים שלהם. לעומתם הביתן הישראלי נראה כמו עיירה בתחום המושב – כמה עלונים המזמינים לבקר בים המלח ונצרת, כמה ספרים ביידיש ועוד ערמה מגובבת של יצירות ללא סדר – עמוס עוז אחד לצד הביוגרפיה של גאולה כהן, ספרי בישול וספר לימוד עברית, אוסף שירה צעירה משנות השמונים נושק מול תא הזכוכית של חיים גורי. דגל ישראל מיניאטורי מוחזק זקוף בעזרת ערמת חוברות על ירושלים. העיירה שוקקת חיים – יהודים מקומיים מגיעים וזוכים לדגלים ולחוברות, העיניים שלהם מוארות כמו אחרי מלחמת ששת הימים, באיזו גאווה הם מנופפים בדגלים הקטנים. “דה, דה,” אני עונה לכל אחד שלוחץ לי את היד בהתרגשות. עוברי אורח מתיישבים לשיחה קלה על ארץ הקודש, והצעירים היהודים השזופים וחסרי הפחד שבתוכה. אני מעדיף בכל רגע את הקרנבל הזה המריח ממעילים רטובים, תערובת
של עברית, יידיש ורוסית ואווירה כללית של יין פטישים צבאי על פני הדוכן הגרמני, שבו נערה צעירה תקועה כבר שלוש שעות באותו חיוך, כשהיא רוכנת לעוברים ולשבים ומציעה להם חוברות כרומו זוהרות, הא! מביטים בה המקומיים בזלזול וכעס, תדחפו את הקורסים שלכם לתחת, לכולנו פה יש סבא עם עיטורים מהמלחמה הפטריוטית הגדולה ואנחנו לא שוכחים שום דבר!
הספרות, כך אני מבין בעוד מבטי משוטט ביריד, אינה עשויה רק מכותבות ומכותבים העושים מסע אישי בזיכרון בדמיון שלהם, אלא היא גם מקום שבו פועלים כוחות גדולים בהרבה. התל”ג, אחוז התקציב שמופנה לתרבות, מכוני גתה וסרוונטס, המכון הצרפתי והמועצה הבריטית, הספרות היא גם הורדות ידיים בין משרדי חוץ, תחרות סמויה על בכורה בין הלאומים. כמה חשובה הצרפתית, האיטלקית או הגרמנית? במובן הזה הכותבות והכותבים הם מין פוליטיקאים מוסווים.
***
היריד נמשך, אבל במקביל עומד להיפתח פסטיבל הספרות העצמאי של מינסק. אני פוגש את פאבל– בחור נמוך ודחוס, שמדבר עברית מהירה עם שגיאות, זוכה הפרס המקביל לפרס ספיר לספרות בלארוסית עצמאית. הוא מלווה אותי לחנות ספרים פרטית, שהיא בעצם המפקדה והחמ”ל של ארגון ההתנגדות הספרותי הבלארוסי. הבעלים, גבר בעל חזות עבריינית וקול רך, נוסע לליטא כדי להדפיס ספרים בשפה הבלארוסית. מדי כמה חודשים פושטים לו על החנות, הורסים, והוא מקים הכול מחדש. בחדר הפנימי יושבים ראשי המחתרת – אנדריי חאדנוביץ’, משורר, מתרגם, שתיין כבד ונשיא איגוד פן המקומי, טרובדור בעל גיטרה וזקן צרפתי, שתרגם כמה משיריי למרות חוסר נחת מופגן מהיעדר החריזה והמשקל בהם. זה שירים או פתקים למכולת? הוא מרעים עלי בקולו. בחורה צעירה בשם טטיאנה חולשת על העיצוב הגרפי, על שמחת החיים ועל היופי, כרזות ספרים מכסות את הקירות. החבורה כולה פונה למסעדה מקומית כדי לבצע קבלת פנים ראויה לאורח הראשון של הפסטיבל שייפתח רשמית למחרת.
כוסיות וודקה מגיעות שוב ושוב לשולחן, לצד מאכלים שונים ומשונים. אנחנו מרימים את הכוסיות, את יריד הספרים, המצוי תחת השפעה של האח הגדול ממוסקווה, ממירה גאווה מקומית עזה, דחייה מהדיקטטור, תחושה של מרד וחירות ובוז לרוסית ולבעלי השפם מהאוהל הלבן של היריד. פאבל עבד בארץ כשומר, הביט יום אחרי יום על מגרש חניה בראשון לציון וראה את חייו האפורים כמו אספלט נשרפים, ובתוכם את התשוקה לכתוב. הוא עזב את ישראל כדי להפוך אחד מהכותבים המרכזיים של הספרות הבלארוסית העצמאית המתעוררת, מין ביאליק או ברנר של מינסק.
בערב הפתיחה של הפסטיבל מתקבצים בקומה גבוהה במגדל חצי נטוש משלחות ממדינות מזרח אירופה – פולין, סלובקיה, ליטא, לטביה. כולם הגיעו ברכבים וברכבות. לפסטיבל יש תקציב לדבר אחד בלבד – אלכוהול, ואת זה לוקחים ברצינות. הערב הולך וצובר תאוצה. גורן אניציבי, משורר פולני מבוגר, מקבל מנה יפה של הערצה מקומית בעודו קורא שירי אנטי-מילוש קודרים וציניים. כל המשוררים לובשים סוודרים, מלבד המשוררת הניו זילנדית, המופיעה כמו מפלנטה אחרת, רקה אחת מגולחת, ביגוד מחויט ושירים על מגדר. הקהל מביט בה בתדהמה.
כך עוברים הימים. בבוקר אני קם במלון אירופה, שבו מאות חדרים שבהם נמים סופרים ומשוררות, משוררים וסופרות, עסקני ספרות וחוקרים כבדי גוף המשתעלים מעישון יתר. בחדר האוכל מנסים לקרב את מותנו בעזרת מנות משתנות של ירקות שהוטבעו במיונז ותה שהומת בסוכר. אנחנו נעים בעורקים חסומים למרכז הכנסים, שבו אני מעביר סוף-סוף את ההרצאה שהכנתי על התפתחות השירה העברית החדשה. האנגלית שלי מגומגמת ושל המתרגמת עוד יותר, ועל כן הנציג האוזבקי נופל לחיק זה הטורקי ושניהם נוחרים לאט. צמד חוקרות ממוסקווה נחות זו על זו בצמד הבהובי אודם. אני מרחם על הקהל שנותר ער ונע בכיסאות, חולם כבר על הפסקת התה והעוגיות היבשות, ומסיים במהירות. מבטי תודה נלהבים פוגשים אותי בעודי קם, והקהל מזנק במהירות לשולחנות שבחוץ. חובותיי תמו, ואני עוזב את היריד לעד ומתמסר לפסטיבל הספרות העצמאי, שבו ממשיכים להשמיע שירה ללא הפסקה במגדל הריק, בעוד סופת שלג חוגגת בחוץ זה היום השני.
אנחנו נפגשים לקבלת פנים בבניין ארגון פן המקומי. מדובר בחדרון קטן, שממנו מתנהל המרד במדינה. כרזות וספרים בערמות, שולחן מתקפל, ועליו נחים בקבוקי משקה, חמוצים וגבינות, לחם שחור ריחני ופירות. אנדריי מברך את כולם ומצביע על הבקבוקים שמסודרים בקצה השולחן כמו גלילי באולינג. אף אחד לא אוכל וכולם שותים, השלג בחוץ נערם לחצי מטר ויותר, ובתוך החדר המחומם מקריאים שירים בפיות יותר ויותר עמומים, מקללים בשלל שפות סלאביות את ההיסטוריה ואת הבריונים שלה, מבטיחים זה לזה נאמנות עד סוף הימים, תכף יתחילו לחתוך את היד ולבצע ברית דם. אנדריי מנגן בגיטרה מנגינות עצובות של אמהות שבניהן נעלמו ושל גברים שהריאות שלהם מלאות עשן ודיכוי. את מי אני יכול לקלל? ישן במלון אירופה ומלווה על ידיי הצוות החייכן והנעים של הקונסוליה הישראלית. את מי אנחנו יכולים לקלל? משוררי ישראל הנלחמים ברצינות גדולה כל כך בשום דבר, שטופים בשמש תמידית ובשווקים הצעקניים שמלאים פירות הדר, מנופפים בשלטים מרחוב אבן גבירול, מול בתי קפה מלאים ומזללות בצבעים עליזים. את מי נקלל? אני מנסה לגייס לטובתי את אבא, משהו מהסבל שלו הרי היה שם בילדות, אבל הכרים התפוחים בחדר המלון לועגים למחשבה.
המשלחת חוזרת למגדל. מישהו תמיד קורא שירה על הבמה, ועל כיסאות מתקפלים שרועים כמה בריות במצבי מהילה מתקדמים של אלכוהול ודם. אני מקריא גם אני, ואז מתברר שהפסטיבל הגיע לסיומו, סיומו הרשמי, לא זה שמסתיים באותו בר על שדרות העצמאות שאליו זורמים כל משוררי בלארוס העצמאית ומשלחות התמיכה של מדינות ברית המועצות לעבר. כולם מתגעגעים לימים ההם ולימים שעוד יבואו. מחר הטיסה לארץ ואני מתמסר לבכחנליה בזרועות פתוחות. מתקני העץ ובהם הכוסיות מופיעים בתדירות מרשימה. פטר מסלובקיה מספר לי על הבנים שלו, האחד צייר בניו יורק והאחר, הקטן, עם תסמונת דאון, בבית. העיניים שלו נוצצות כשהוא מתאר את שׂער השמש שלו ואת העיניים הגדולות. הוא מעביר אותי לפאבל, שמדבר על הקרקס שאליו הלך עם הילדים אתמול ועל החופשות בנהרות אירופה, על מגרשי החניה של ראשון לציון ועל הישראלים המחורבנים והטיפשים שצעקו לו מהחלון וחיקו את המבט הרוסי שלו. אנדריי מנגן בלי הפסקה, והגיטרה שלו מלווה אותי במורד הנהר ולעבר מלון אירופה. שיכור וכושל אני מחפש את הדרך ומוצא את עצמי מתחת למלון ומול חבורת דמויות עשויות ברזל היורדות לעבר בור. הבור הוא מלחמת העולם השנייה, דמויות הברזל הן בני עמי העירומים, קודרים מתחת לשלט המהבהב בניאון את המילה אירופה.
