צביה ליטבסקי, ילידת תל-אביב, בוגרת החוגים לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטה העברית ובעלת תואר אמן מטעם האקדמיה למוזיקה בירושלים.

עסקה בהוראת ספרות בתיכון ליד האוניברסיטה  עברית ובמכללת דוד ילין, וכיום -במרכז היל”ה בתל אביב. כמו כן עוסקת בביקורת ספרותית ובעריכה.

במשך מספר שנים הופיעה כזמרת על בימות הקונצרטים והאופרה הישראלית.

עד כה פרסמה שמונה ספרי שירה ושני ספרי מסות. זכתה בפרסים מטעם משרד החינוך והתרבות ומטעם אקו”ם.

חבצלת החוף

 

רָאִיתִי אֶת הַשֵּׁפֶל הַגָּדוֹל

בְּשׁוּב הַמַּיִם אֶל חֵיקָם

וּמִתּוֹךְ הַבְּעָתָה

עָלִיתִי

וּגְּבִיעִי הַצָּחוֹר

שִׁחְרֵר מִתּוֹכוֹ

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

 

 

*

כַּפּוֹת רַגְלַי שׁוֹקְעוֹת בְּאַדְמַת הַחַמְרָה

הַלַּחָה

דְּחוּסַת הַדָּם,

מַגָּעָהּ כִּמְגִלָּה עַתִּיקָה.

 

שִֹמְחָה דַּקָּה

שׁוּלֶיהָ

 

כָּל מִלּוֹתֶיהָ –

נְבָטִים

 

 

אדיפוס

אֶל תּוֹכִי נֶאֱסְפָה הַטֻּמְאָה.

מָצִיתִי אוֹתָהּ בְּכֹחַ אֵינְקֵץ

מֵעֲרוּצֵי הַנְּחָלִים, מִסִּדְקֵי הַצּוּקִים הַצְּחִיחִים,

מֵאַבְנֵי כִּכַּר הָעִיר

מֵעֲפַר הַשָֹּדוֹת

 

נָשַׁמְתִּי אוֹתָהּ מִן הָאוֹר

וְעִוְּרוֹנִי

הִפְצִיעַ מֶרְחָבִים

 

קִיסוֹסָיו שֶׁל דִּיוֹנִיסוֹס

מִשְׁתַּלְחִים עַזּוֹת סְבִיב עוֹרְקַי –

סוֹרָגִים מְסֻקָּסִים, מְבַעְבְּעִים

שְׁחוֹר תַּחְתִּיּוֹת.

 

בְּמַקְלִי אֲגַשֵּׁשׁ דַּרְכִּי

אֶל פִּסְגַּת הַקִּיתַיְרוֹן

לַחֲבֹק בְּחֵיקִי

תִּינוֹק נְקוּב רַגְלַיִם.

 

 

קיתיירון – ההר שעליו היה אדיפוס התינוק אמור להיעזב ולמות.  קיסוס – הצמח הקדוש בפולחן דיוניסוס.

 

 

 

עצם עצמי

שָׁקַטְתִּי תַּחְתַּי.

אַלְפֵי דְּפָנוֹת קָרְבוּ זוֹ אֶל זוֹ,

הִתְהַדְּקוּ וְהָיוּ

לְעֶצֶם חָזִי, כִּי רָפָא לָהּ

 

וַעֲנָוָה גֵּאָה

תִּשָֹּא אוֹתִי בַּאֲשֶָר אֵלֵך.

 

עֶצֶם עַצְמִי –

בְּאֶמְצָעָהּ גֻּמָּה

בָּהּ תַּעֲבֹר הָרוּחַ

 

צִִיר כָּל בִּרְקֵי צִבְעוֹנִים.

 

 

 

 

 

 

*

מוּל הָאֳרָנִים סְכוּיֵי הָאוֹר

מוּל הַחֲרָקִים סְכוּיֵי הָאוֹר

בִּבְלִי מֵשִֹים

נִתַּקְתִּי

קוּר אָרֹךְ שֶׁל עַכָּבִישׁ.

קוּר אוֹר.

וַאֲנִי, בְּאָזְנַי שָׁמַעְתִּי צְוָחָה רְחוֹקָה.

אַיָּלָה נִטְרֶפֶת

נִבְלַעַת בְקִפְלֵי הַזְּמָן

 

 

*

אֶת הַיָּם הַזֶּה הַמִּתְחַטֵּא לְרַגְלַי

בְּאַדְווֹת חֶמְדָּה מְעֻלָּפוֹת,

אֶת הַיָּם הַזֶּה אֲנִי בָּכִיתִי.

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ

שֶׁהֲרֵי אֵי-פַּעַם

שָׁכַן מֵאֲחוֹרֵי עֵינַי.

 

 

*

נָעָה בְּאוּלָמוֹת הַזְּמַן הָרְחָבִים, הָרֵיקִים,

רְווּיֵי הַקַּיִץ.

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ אַנִּיחַ מַבָּט

חֲבוּקָה הָרֵאשִׁית.

 

פִּכְפּוּךְ אָבָק עָנֹג, הֲלוּם-אוֹר

שָׁט

בְּקַוֵּי אֲלַכְסוֹן.

אַשְׁדוֹת חֶלְקִיקִים בַּחֲלַל הַדְּמָמָה

 

לוּלָאוֹת-מָחוֹל בָּרוּחַ

שֶׁהֲרֵי הִנֵּה בָּאתִי,

קַלָּה וּרְווּיָה מִשֶּׁהָיִיתִי

חוֹפֶנֶת שׁוּלֵי שִֹמְלָתִי

לְבַל אֶתְעוֹפֵף

 

נִימֵי אֲוִיר

כֻּלִּי

 

 

עלה צפצפה, ביוגרפיה

נִיחוֹחַ דַּק יִלֵּד אוֹתִי אֶל זְרוֹעוֹת הָרוּחַ.

קֵפֶל חָפוּי נִפְתָּח לְאִטּוֹ,

מְשַּׁלֵּחַ בְֶּהָרוֹת תּוֹהוֹת שֶׁל אוֹר.

 

הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַזֹּאת

מִנַּיִן הִיא בּוֹקַעַת –

פְּתָחִים סְּמוּיִים

צוֹהֲלִים

עוֹרְקִים פּוֹעֲמִים

כִּנְחָשֵׁי רְקָק שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ,

מִשְׁתָּאִים

מַה גָּדוֹל הָעוֹלָם –

 

זֶה עַתֶּה גִּלּיתִי אֶת הַחֹטֶר,

הֶעָנָף, את עֻבָּרֵי הַיָּרֹק הַרַכִּים הַמַּפְקִיעִים

לְאָרְכּוֹ הַמִּתְמַשֵּׁךְ.

הַגֶּזַע

טָח בְּמַבָּטִי.

מִלִּבּוֹ שֶׁל מִי נִשְׁכַּחְתִּי?

 

שְׁלוּחַת תְּשׁוּקָתִי הַדַּקָּה

מִשְׁתַּהָה.

קָצֶהָ נָסֹג.

 

אֶחָד אֲנִי בֵּין רְבָבוֹת.

מַה נוֹאַלְתִּי לַחֲשֹׁב שֶׁבִּי טְמוּנָה הַשֶּׁמֶשׁ.

הַמֶּרְחָב אֵינוֹ עַרְשִֹי עוֹד.  בְּדִידוּתִי הוּא.

בְּשָֹרִי קֵהֶה-תְּחוּשָׁה, מִתְקַשֵׁחַ,

חָשֹוּף

לְמַהֲלוּמוֹת הָרוּחַ.

הָהִתְפַּשְּׁטוּת חָדְלָה מִכְּבָר.

רִקְמוֹתַי מִדַּקְקוֹת

אֶל עוֹרְקִים מִתְעַבִּים, מַצְהִיבִים,

שֶׁאֵינָם פּוֹעֲמִים עוֹד.

 

חָפוּן רַכּוֹת בְּנֹעַ-חֲלָלֶיהָ,

אַט

נִשְׁמָט

מִכַּף יָד אֶל כַּף יָד.

נִתַּק

קְנֵה קִיּוּמִי.

הַשְּׁבָה הָרוּחַ לִהְיוֹת לִי לְאֵם?

 

תָּאֵי הָאַיִן הַסּוּמִים מִתְפַּשְּׁטִים אֶל תַּרְדֵמָה גְּדוֹלָה.

וּבְעוֹד אֲנִי נָפֹג אֶל פְּנִים,

מַשִּׁיר

הַמֶּרְחָב אֶת גַּגוֹת הַבָּתִים

מַטָּה מַטָּה

 

וְרַק אֶחָד אֶת הַנְּפִילָה הַזֹּאת

בְּרֹךְ אֵין קֵץ אֶל תּוֹךְ יָדוֹ יִטֹּל.

 

*שתי השורות האחרונות – מתוך שירו של ריינר מריה רילקה בספר “באור חיפשוך מלאכים רבים”,  עברית: משה זינגר   הוצ’ זמורה ביתן 1987 עמ’ 60

 

נשימה

א.

נְשִׁימָתִי – קְצֵה חוּט

מוֹלִיךְ אוֹתִי בַּנְּקִיקִים הָעֲלוּמִים

שֶׁבִּמְבוֹךְ דָּמִי

 

ב.

קְעָרַת נֶסֶךְ

עַל אֵשׁ תַּחְתִּיּוֹת.

אֵדֵי גּוּפִי

מִתַּמְּרִים

נִפְרָמִים

נְפֹגִים

אֶל צְלִילוּת הַמֶּרְחָב.

 

ג.

כַּפּוֹת יָדַי יוֹנְקוֹת אֶת הָרוּחַ.

כַּפּוֹת רַגְלַי – אֶת כִּסּופֵי הָאֲדָמָה.

גּוּפִי  – שְׁלוּחוֹת צָמָא.

לִבִּי – רְוָיָה

שֶׁאֵינָהּ חֲדֵלָה.

 

ד.

מִיהוּ הַקַּדָּר הַקָּדוּם

שֶׁהַחֹמֶר בְּיָדָיו הוּא נְשִׁימָה

 

 

 

גוף

*

רוּחַ רְפָאִים כְּחֻלָּה וְעֵרֹמָה

שֶׁנִּלְכְּדָה בִּמְעוּפָהּ

מַבִּיטָה

אֶל צֶלֶם-גּוּף

 

כְּיָרֵחַ,

לַוְיָן קַר וְעָגוּם,

מַבִּיט אֶל מְכוֹרָתוֹ, הֲדוּף

מֶרְחָק קָבוּעַ.

 

*

מְחַפֶּשֶֹת אֶת גּוּפִי לְהִתְגַּלֵּם בּוֹ

חוֹצָה עוֹלָם

בְּמַיִם עֲשִׁירֵי דָּגָה

 

*

עֵינֵי הָעוֹף שֶׁלִּי

שֶׁקִּרְטְעוּ בְּבֶהָלָה מוּל תְּמוּטַת הֶהָרִים

נֶעֶטְפוּ עַתָּה בִּקְרוּמֵיהֶן.

מִקְוֵה דֶּמַע קָטָן עוֹלֶה בָּן.

 

*

עַל גּוּפִי יְחִידָתִי, בְּלִי נִיעַ.

אֶצְבְּעוֹתַי פּוֹרְעוֹת רַכּוֹת אֶת פְּלֻמָּתָהּ,

בּוֹחֲנוֹת רִבּוֹא אֶפְשָׁרֻיּוֹת

שֶׁל נְגִיעָה.

*

מְפֻרְקֶדֶת,

עֲקֵב רַגְלִי בְּצַמֶּרֶת הַפִיקוּס

חֶלְקַת צַוָּארִי

מִתְחַכֶּכֶת בַּשֶּׁמֶשׁ.

 

*

תַּחַת הָעוֹר הַמֻּכְתָּם

גְּרוֹנוֹת מְשֹרָגִים מְעַלְּעִים דָּמָם.

 

הַמֻּחָשׁ שֶׁמִּבַּעַד לַמֻּחָשׁ.

 

 

 

יחידה – כינוי לנשמה בשירת ימי הביניים, כבשירו של אבן גבירול: “מַה לָךְ, יְחִידָה, תֵּשְׁבִי / דּוּמָם כְּמֶלֶךְ בַּשְּׁבִי”.

 

 

 

 

*

לבלה ס.

 

אֲחוֹרֵי גֻּלְגָּלְתִּי –

מְעָרָה מוּאֶרֶת.

 

עֵינַי – יַמִּים, וְנִיצוֹצוֹת בָּם

כִּדְּגִיגִים

צוֹהֲלִים רָצוֹא וָשׁוֹב.

 

עַל דַּפְנוֹת עַפְעֲפַּי

שָׁטִים מַרְאוֹת עוֹלָם.

 

פָּנַי חֲתוּמוֹת.

 

 

*

מֵעוֹלָם לֹא נוֹלַדְתִי

לְעוֹלָם לֹא אָמוּת

גֹּלֶם עָשׁ רוֹדֵם בְּעֹמֶק אֲרוֹן הַבְּגָדִים

גַּרְגִּיר חוֹל בְּחֵיק הָרוּחַ

פְּרוּדַת שְׁקִיפוּת

מְשׁוֹטֶטֶת עַל פְּנֵי הַנִּרְאֶה

חֲגַו-הֵד

חַרְצִית לְיַד תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת

 

 

*

לֹא אֶמְצָא אֶת מִבְטָחִי

אֶלָא בְּחֵיק הָרוּחַ

עֵת אַרְפֶּה מִקְּצֵה הַצּוּק.

 

אִוְּשַׁת אַשּׁוּרִים

תְּלַוֵּנִי

אֶל הַחֹשֶׁךְ רְפוּד הָאֵזוֹב.

 

לַחוּתוֹ –

חֶמְלָה וְנֹחַם,

נִיצוֹץ גָּנוּז יָנוּם בָּהּ שְׁנָתוֹ.

 

 

 

צביר כוכבים  

     חֵץ הַכְּבִידָה

טֶרֶם נִתָּר מִן הַקֶּשֶׁת,

אֲחוּז

פְּעִימָה

 

מִמֶּנָּה

נִטְוִים רִבּוֹא הַנִּימִים

אֶל אָחַי,

יְלִידֵי הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

 

מִּסְתַּחְרְרִים

בֵּין עֶרְגָּה וְהִפָּרְדוּת

 

 

 

 

צוק בודד בלב ים

 

פִּתְאֹם

עָלִיתָ

צוּר לְבָבִי

מִמַּיִם זֵדוֹנִים

נוֹטֵשׁ תַּחְתֶּיךָ מַלְתְּעוֹת מַעֲמַקִּים.

 

שָׁחוֹחַ מְעַט

מִתְנַשֵּׁם

רָאשְׁךָ הַמְּשֻסָּע

נוֹשֵֹא פָּנָיו, רָוֶה אֲוִיר.

 

הַמַּיִם, פָּג כֹּחָם,

מְנֻצָּחִים

יוֹרְדִים בַּחֲרִיצֶיךָ

 

וגּוּפִיפֵי אֵזוֹב מִתְנַעֲרִים קַלּוֹת,

מִתּוֹכָם מִתְמַלְּטִים

הַרְפֵי אוֹר