‘חידת הכפולים’ הוא ספרה החדש של הסופרת והמשוררת נורית זרחי. הספר כולל 5 מסות. 3 מהן מוקדשות לנשים: הסופרת קתרין מנספילד, הפילוסופית סימון וייל והציירת לאונורה קרינגטון. המסה הרביעית היא שיטוט בעולם השייקספירי, בין הנערים השחקנים שעמדו על הבמה כנערות, בעוד המסה החמישית מוקדשת לכלבים, אחת מהאהובתיה הגדולות של זרחי.
‘חידת הכפולים’ הוא אחד מספריה האינטימיים ביותר של זרחי והוא סובב סביב הנושאים שמעסיקים אותה בשנים האחרונות – זקנה, נשיות, מוות. “אני רואה שבאת להשתקע, בדידות”, היא כותבת באחד מהם. וגם: “אני פוחדת מן הנעורים, מיופים, משלמותם, ומן הפחד שהם משקפים לי”.
נורית זרחי היא סופרת ומשוררת. זרחי נולדה בירושלים וגדלה בקיבוץ גבע. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, וכן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג. זרחי היא אמא לשתיים וסבתא.
שלומציון קינן (2017), הארץ. בספרה החדש נורית זרחי מצליחה לעורר הזדהות עם שלוש יוצרות מתות
איריס לעאל (2017), מעריב. חידת הכפולות
נטע הלפרין (2017), ישראל היום. פעם בחיים
מיס בריל יוצאת לפארק
על קתרין מנספילד
בסיפור, שנקרא על שמה, יוצאת מיס בריל לפארק, לאוורר את מעיל הפרווה הישן שלה ואת עצמה.
באוויר רוח אביב וריח נרקיסים שהנצו.
מן הספסל היא מאזינה לשיחות המאהבהבים הצעירים.
לאוזניה מגיעה לחישתם, “מי הוא היצור המכוער הזה לידנו?”
*
אני מרגישה רע, יודעת שאלי הם מתכוונים,
פוחדים מהזכרת המוות בתוכם.
אני פוחדת מן הנעורים, מיופיָם, משלמותם, ומן הפחד שהם משקפים לי.
כמה אני זקנה?
כעונת המאבק בין החורף לקיץ
כששניהם משמשים בערבוביה
ייתכן שהנעורים שבי הם זכרון הנעורים,
תלוי בעמדה שאנחנו מעניקים לזיכרון.
אבל ייתכן שהם נותרו בגדר שמירת החומר,
מביניהם צף זמן נוסף – האין־זמן,
מימד שעולה מדי פעם להזכיר שלא כל האני הוא עֶבֶד הזמן.
הזיקנה מנופפת בדגל שחור. אסור להתקרב לנהר של כארון, הוא הספן החוֹצה את נהר הסטיקס במיתולוגיה היוונית, אבל צעד־צעד היא גוררת לשם.
תוך כדי היא מטביעה בי סימני שיוך.
הגוף הוא הראשון שמתגייס, העור, השרירים, הקומה, הזיכרון, כל אלה מוטבעי זיקנה, תוך כדי מחיקת התווים המאפיינים.
הזיקנה מתחילה למחוק אותך
כהכנה לפני ההיעלמות הסופית.
לשון הציבור מצטרפת למלאכה.
הביטוי קשישים מקביל לביטוי ילדים,
כאילו תחילת החיים מעמידה אותם לפני
האינדיבידואליזם, וסוף החיים מוחק את האינדיבידואליות באותה מידה.
*
האם האמנות היא ניסיון להקפיא את דרישת הכיליון?
לכשף אותו בסימני דרך לכיוון ההפוך?
להשתמש בראי נגד הראי?
אבל גלי נהר הכארון שוטפים את האותיות שהן אוויר.
ק.מ., הלא היא הגיבורה שלנו, בורחת מן המוות האדום, מלונדון לאיטליה לדרום צרפת, כולם אזורי אקלים חם – להילחם במחלת השחפת שלקתה בה.
במזוודה שלה הנשק – הסיפורים הקצרים והיומנים שניהלה מאז נעוריה, דרך מגוריה בלונדון, ועד למועד בו פרשה לפְּרִיאֶרֶה של גוּרדג’ייֶף, המכון השוכן בטירה שבסביבות פריז.
בבית ממול, בחלון דירת הקרקע, ישבה נערה כהה בשַאל אפור וקראה בספר. שׂערה נחלק בפסוֹקת והיו לה פנים משולשים קטנים, מקסימה לחלוטין. יושבת בחלון בלובן הבוהק של הספר, כאילו אלוהים פותח את ידו ומניח לךָ לרקוד עליה לרגע, ואז מהדק אותה בחוזקה כזאת שאינך יכול אפילו לבכות.
כשאני לבדי אני פחות או יותר אומללה, יורד גשם, אני מקוררת, והאש באח דעכה, הסנוניות בחוץ מצפצפות כמו אפרוחים, השמש החמימה והכדרדורים הקטנים מכופפים כל כך בעדינות את להבי השדה.
מתוך יומניה
אני יורדת במדרגות בית החולים, כל צעד אני חושבת שאתעלף. אני חוזרת הביתה. הנה הדרך המוכרת עם שולי ההר וגזעי העצים השרופים בחלקם, פה ושם מנחמים אותי פני־הסוס הזעירים של הרקפות.
הנה העיר ששנות מגורי הרבות בה מונעות מעיני להבחין בפרטי הרחוב, הנה אני בפתח בית המגורים, הנה חדר המדרגות, נושאת בידי שתי מזוודות. איך אגיע לדירתי בקומה השלישית? שאדפוק על אחת הדלתות לבקש עזרה? אינני יכולה להשתמש בידי המנותחות, ואני דוחפת ברגל את המזוודות במעלה הדרך, אחת אחר השנייה, צעד צעד. אני אומרת לעצמי, זכרי את הרגע הזה.
עוד בזמן הניתוח, כשאני מתקשה להיחלץ מן ההרדמה, אני אומרת לאחות, פניה הבהירים תלויים מעלי, האם אני חייבת לחזור אל הארץ השחורה?
איפה קיימת הכתיבה ברגע הזה, זו שחשבתי שהיא בגדר מגן, איפה בכלל הספרות, האמונה בסדר, בפֶּשֶׁר שמעבר לזמני. האמונה בַּשפה מתרסקת.
מלאת פחד העברתי יום נוסף. שום דבר לא עזר לי, ולא יכול לעזור. מלבד מי שיכול לנחש, תגיד לי, יש אלוהים?
[…] אני זקנה הלילה. הייתי רוצה שמישהו יאהב אותי, ינחם ויעצור את המחשבות האלה.
מתוך יומניה