לאכול, לגדול, לאהוב/ איילת קלטר (2024) אפיק ספרות ישראלית
לאכול, לגדול, לאהוב איילת קלטר
לאכול, לגדול, לאהוב איילת קלטר מס עמודים: 245 שנת הוצאה: 2024 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 84 ₪65
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

"אני רעב", "אני רעבה". נסו לדמיין את הילדים שלכם אומרים את המשפט הקצר הזה בלי להיכנס לוויברציות.

אכילה היא קשר בסיסי בין הורים לילדים. ראשיתו בלידה, והוא הולך ומסתעף לאורך כל מעגל החיים ומבטא אמונות ורגשות, תסכולים וציפיות. מערכת היסים הקולינרית בין הורים לילדים עמוסה במתחים, בדילמות ובשאלות שאנו מנסים לפתור באמצעות האוכל עצמו. אבל כיום השיח המתנהל סביב האכילה שם דגש על מה הילדים אוכלים, כמה הם אוכלים ומה הם צריכים לאכול, ומתעלם כמעט לחלוטין מהילדים עצמם.

הספר לאכול, לגדול, לאהוב מבקש להחזיר את המבט ואת ההקשבה לילדים האוכלים, אלה היושבים מול הצלחת. הוא מציע שפת אכילה חדשה, שאינה מורכבת מקלוריות, חלבונים, פחמימות וכללי התנהגות נוקשים ליד השולחן, אלא בנויה מקרבה, אינטימיות, פתיחות, הכלה, תחושת ביטחון ואהבה, ומתוך אמונה שאם נשנה את שפת האכילה בין הורים לילדים, ישתנו גם מערכות היחסים האחרות במשפחה.

איילת קלטר היא מטפלת בהתנהגויות אכילה ומנהלת מרכז “שפת האכילה”. עד היום פרסמה ארבעה ספרים, ובהם “כמה שוקל האושר – על אוכל, גוף ונפש” בהוצאת ידיעות אחרונות ו”שמנים”, הקורא לשנות את היחס לדימוי הגוף בחברה הישראלית, בהוצאת אפיק. איילת מנהלת את תוכנית הלימודים הדו-שנתית “טיפול בהתנהגויות אכילה” לאנשי מקצוע במרכז שילוב, בשיתוף היחידה ללימודי המשך באוניברסיטת חיפה. היא אמא לשלושה וסבתא לשלושה.

שלא יהיה לי ילד שמן 

שלא ידעו:

אִמָּא שֶׁלִּי רָזָה וְיָפָה,

עִם גֻּמּוֹת שֶׁל חֵן בַּלְּחָיַיִם,

וּכְשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב

מְלַוּוֹת אוֹתָהּ כָּל הָעֵינַיִם.

וְכָל פַּעַם שֶׁשְּׁתֵינוּ הוֹלְכוֹת בָּעִיר,

בִּמְקוֹם יָד מְחַבֶּקֶת,

נִדְמֶה לִי, פִּתְאוֹם, בְּצַעַד מָהִיר,

אִמָּא קְצָת מִתְרַחֶקֶת.

וְכָךְ, לְבַדָּהּ, בְּתִקְתּוּק עֲקֵבִים,

הִיא פּוֹסַעַת בְּרֶגֶל קַלָּה,

אוּלַי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים

שֶׁהַשְּׁמֵנָה עִם הַמִּשְׁקָּפַיִם הִיא הַבַּת שֶׁלָּהּ.

 

בסקר על משקל והשמנה שנערך בשנת 2006 דיווחו קרוב למחצית האנשים, כי היו מוכנים לעשות מעל ומעבר כדי לרדת במשקל, אפילו לוותר על שנת חיים אחת. 15 אחוזים הצהירו שהם מוכנים לחיות עשר שנים פחות לשם כך. בין 30-15 אחוזים אמרו שהם מוכנים לוותר על הנישואים שלהם או לוותר על האפשרות שיהיו להם ילדים, להיות בדיכאון או אפילו להיות אלכוהוליסטים, רק לא להיות שמנים.2 אף אחד לא רוצה להיות שמן. שמנים נתפסים עצלנים, חסרי כוח רצון, חולים, מלוכלכים, ולעתים אפילו חסרי רגשות או זהות אנושית. אנחנו מפחדים מהשמנה ועוד יותר מפחדים שיהיו לנו ילדים שמנים. וכיוון שאנחנו חיים בחברה שמנופובית שרואה ברזון סימן ליופי והצלחה ובשומן כיעור וכישלון, הפך הפחד

מילדים שמנים לאימה. מחקרים רבים מצביעים על שנאת הילד השמן, על האפליה שאותה הוא חווה, ובעיקר על תחושת הכישלון המלווה אותו ואת הוריו כמו צל.3

ילדה שמנה מזמנת אתגרים להוריה: הורים רבים סיפרו לי איך נאלצו להתמודד עם הערות מרופאים, ומעצות מבני משפחה וחברים. אחרים סיפרו על מילים פוגעניות מחברים ועל התייחסות מעליבה בחנויות הבגדים. לא פעם מובילה ההתמודדות ההורית עם הלחץ החברתי לאפליה ולכעס כלפי הילדים השמנים בבית. בניסיון להציל את הילד מגורל המשקל, הם משדרים לו אכזבה, תובעים ממנו להרזות, ומתייחסים אליו ביותר נוקשות מאשר לאחיו ולאחיותיו. כך כלואים הילדים השמנים בתוך מעגל קסמים אכזרי. הם צריכים לספוג את יחסה הפוגעני והמפלה של הסביבה כלפיהם, והפתרון שההורים מציעים הוא יחס פוגעני ומפלה.

היחס השמנופובי הפוגעני מכוון לא רק כלפי ילדים שמנים אלא גם כלפי ילדים רזים. כיוון שהפחד מההשמנה עוטף את כולנו בכל גיל, בכל מין ובכל משקל, אם הילד רזה נדאג שלא ישמין, אם הוא שמן נדאג שלא ישמין עוד יותר, ואם יש לו נטייה להשמנה אז בכלל נשנס מותניים ונפשיל שרוולים כדי להציל אותו מבעוד מועד מגופו ומתיאבונו.

הפחד מהשמנת ילדים הוא אחד הגורמים המרכזיים שמנהלים את הארוחות בחברה המערבית. הורים חושבים שהרוטב הכי פופולארי על השולחן הוא קטשופ, אבל הרוטב הכי פופולארי הוא הפחד שמתגלם באמירה, “אמרתי לך לשים רק כפית של קטשופ על הצלחת”. הפחד הוא השף שמבשל לילדים שלכם את הארוחות: “לא אשים חמאה בפירה”, “טיגון פעם בשבוע”. הוא מעיר לכם יותר משאתם מעירים לילדים שלכם. הוא אומר לכם ש”אם לא תשגיחו על הפה של הילדים שלכם, הם יגדלו להיות מכוערים”, והוא מדבר מגרונכם בקול חמוץ, “היי, הגזמתם עם הממתקים”.

הפתרון שהפחד מציע, בתיווכם של כל מיני דיאטות מפוקפקות ומדורי “תזונה בריאה” בעיתונים, הוא אכילה בשליטה. אכילה בשליטה כוללת הנחיות מדויקות וזמני ארוחות, מזונות מותרים ואסורים, חינוך להרגלי אכילה ועוד מיני חוקים דרקוניים שאתם מנסים לאכוף ללא הצלחה יתרה. חלקם נשמעים הגיוניים מאוד: “חייבים ארוחת בוקר”, “חייבים צלחת מנצחת (פחמימות, חלבונים וירקות)”, “חייבים לאכול לפחות שני סוגי ירקות ירוקים ביום”, וחלקם נשמעים קצת משונים: “תנו לילדה בבוקר כף חומץ תפוחים וכף שמן זית ותראו את התוצאות”, “ילדים שמנים חייבים להפסיק לאכול בשש בערב”, פטרוזיליה שורפת קלוריות”. אל המשפטים ההגיוניים והעצות המשונות מצטרפים משפטי ה”אם…”: “אם תתנו להם ג’חנון ובורקס אל תתפלאו אחר כך שהם שמנים”, “אם הם לא יאכלו ירקות הם יאכלו פחמימות

ואם הם יאכלו פחמימות, אל תתפלאו לראות את המותניים שלהם מתרחבות”. השיח הלא רשמי בחברה מעביר להורים את המסר שלא רק שהם אחראים לספק לילדים מזון בריא, אלא שהם גם יכולים וחייבים למנוע מהם להשמין ואף לגרום להם לרדת במשקל.

הבעיה מתחילה באמונה המוטעית שאפשר להשפיע על המשקל של הילד, שעם קצת כוח רצון ניתן לנהל אותו, לסלק אותו או לפחות להפחית אותו. אבל היכולת לשלוט במשקל היא זמנית ומחייבת הפעלת כוח תמידי כנגד המטבוליזם הטבעי של הגוף, ששואף לחזור לנקודת שיווי המשקל ההתחלתית.

משקל הגוף הוא בחלקו הגדול סוגיה תורשתית, שעליה קשה מאוד להשפיע. כאשר אתם עוקבים אחרי האכילה של הילדים, מגבילים אותם, מכתיבים להם מה מותר ומה אסור, אתם מנסים לשלוט בפועל על כמות הקלוריות הנכנסת להם לגוף. אתם מניחים שהשמנה היא תוצאה של מאזן קלורי ואתם מנסים לנהל אותו. אבל הגוף הוא מכונה משוכללת, ויכולים להיות שני ילדים שיאכלו אותה כמות מזון, יהיו פעילים באותה עצימות, אך אחד ישמין ואילו חברו לא. קיימת שונוּת טבעית בין בני האדם, בין מבנה גופם, המטבוליזם שלהם והמשקל שלהם. קיימת גם שונות טבעית באופי המזון שאותו הם צורכים, ובדרגות הרעב והשובע שלהם. כל ילד נולד באופן טבעי לגוף אחר ולמשקל אחר.

ניהול המשקל, וכמוהו ניהול האכילה, אינו מועיל, אלא מזיק ופוגע. מלחמות האוכל תמיד ייכשלו. לא משנה מי נדמה שיוכתר כמנצח, בסופו של יום גם אתם וגם הילדים תחושו מובסים, כי במוקדם או במאוחר ירידה במשקל כמעט תמיד מסתיימת בעלייה במשקל. כשמתרחשת ירידת משקל, גם אם היא נעשית באופן מבוקר ואיטי, הגוף נכנס למצוקה. הוא מרגיש מאוים. הוא מרגיש צורך להתגונן ויוצא להשיב מלחמה שערה. הפרשת הורמון הרעב (הגרלין) גוברת והפרשת הורמון הלפטין האחראי על השובע פוחתת. וכך בהדרגה נוצרת הסערה המטבולית שסופה עליית משקל. עם השנים נעשה הגוף יותר מיומן ויותר יעיל בהחזרת המשקל לאחר דיאטה. וזו רק אחת הסיבות המסבירה למה רוב בני האדם משמינים עוד יותר לאחר הרזיה.

וכשזה נוגע לילדים, הסיכוי שהם יהיו שמנים הולך וגדל ככל שהם והוריהם מתעסקים בהימנעות מאוכל (סוכרים, פחמימות), ברצון לרדת במשקל ובעיקר ברצון להשתנות. ניסיונות אלה יסתיימו לרוב בהתקפי זלילה ובאובדן שליטה על האכילה (היום יתחיל בהימנעות כי היום “שומרים,” ובסופו יהיה מגש פיצה), בשיבוש האכילה (כבר לא יודעים מהו רעב ומהו שובע ואוכלים כל אימת שמוגש אוכל), ובירידה בדימוי העצמי של הילד (שוב פעם לא הצלחתי לא לאכול). האחרונה מובילה להסתגרות, לנטייה להתנהגויות אובססיביות דיאטטיות וכמובן, לעלייה במשקל. ואם לא די בנזקים האלו, הרי שהחשוב מכול, ההתמקדות בהימנעות מאכילה, מחלחלת במלוא רעילותה למערכת היחסים התומכת בין הילדים

להורים, ומשבשת אותה. ילדים שמנים חשים שהם מאכזבים את ההורים, שהם ילדים לא טובים ולא ממושמעים.

לצערי הרב, הם חשים זאת כיוון שזה המסר המגיע מההורים כאשר הם אוכלים עוד פרוסת לחם. אי־אפשר להימלט ממלתעות המשקל. הן סוגרות על כולם, וכולם חשים אותן על בשרם. לא משנה כמה אנחנו שוקלים, כמעט כולנו רוצים לרדת לפחות שני ק”ג. נדמה לנו שבלעדיהם העולם יהפוך לגן עדן. והילדים שלנו, שגדלים לצידנו, לומדים לחלום על רזון ולפחד מההשמנה עד שהם מתרגלים ומפנימים את סיוט השומן כחלק מזהותם והווייתם. אני מאמינה שכמו שאי־אפשר להעלים את השומן במטה קסמים, כך גם אי־אפשר להעלים את דיקטטורת הרזון השמנופובית. לא נוכל לנצח את הפחד מן ההשמנה ואת השאיפה להוריד כמה קילוגרמים לפני החגים, ובכל זאת אין זה אומר שעלינו להיכנע להם. אם נכיר בכוחו של הפחד להשמין, נכיר בו כרגש, וככזה נוכל למנוע ממנו לנהל את חיינו ולמרר את חייהם של ילדינו. במקום לציית לו או להדחיק אותו, הבה ונודה בקיומו.

הפחד מההשמנה מורכב משלושה חלקים. הראשון הוא פחד שהילדים ישמינו (רק שלא תעלה במשקל). הפחד השני הוא הפחד מהמזון שגורם להשמנה (רק שלא תאכל עוד גלידה). הפחד השלישי הוא ממה שיקרה אם וכאשר הילדים יהיו שמנים (היא תהיה חולה, לא תמצא בן זוג, יצחקו עליה בכיתה). הרצון לגונן על הילדים והילדות מן הפחד הזה על שלושת מופעיו גורם להורים לנסות לנהל את האכילה. הם מאמינים שאם הילדה או הילד שלהם יאכלו פחות גלידה או ידלגו על ארוחת הצהריים, הם (ההורים) יפחדו פחות והילדים יסבלו פחות.

הניסיון הזה להתמודד עם הפחד דרך שינוי הרגלי אכילה ומאכלים, הוא למעשה ציות לו. במקום להבין שאי־אפשר להיפטר מפחד ההשמנה, מנסים להיפטר ממנו באמצעות סילוק מאכלים ושינוי הרגלי אכילה. זה בדיוק מה שהפחד אוהב — מאכלים מפחידים. במקום להאכיל את הילדים שלכם אתם מאכילים את הרגש הזה וגורמים לו לגדול ולהשתלט על נפשם ועל היחסים שלכם עמם.

הפחד הזה גורר אתכם שוב ושוב לנסות ולנהל את האכילה כדרך לשלוט במשקל, אבל אתם תיכשלו שוב ושוב. ובאין פתרון של ממש אתם תמשיכו לפחד יותר ויותר. הפחד הזה ירדוף אתכם ואת ילדיכם כשתקנו בגדים, כשתכינו כריכים לבית הספר, כשתיסעו לים. ואז תנסו דרכים יותר ויותר משוכללות כדי להתגבר עליו — “אם תרזה עד פורים אקנה לך את משחק המחשב שרצית” — ואם זה לא יעבוד תיקחו אותו לאנשי מקצוע שתמורת הרבה כסף יבטיחו לכם שהילדה שלכם תרזה אם רק תציית לתוכנית התזונה הנוראית שהם פיתחו על סמך מחקרים וקשקושים אחרים. כי הפחד לוחש באוזניכם שהורים טובים חייבים לתקן את הילד המקולקל, וילד שמן הוא ילד מקולקל. ואם הילד מקולקל, אז גם אתם הורים מקולקלים, הורים מקלקלים. והמשקל של הילד הוא עדות ניצחת לכישלונכם.

הפחד הוא מנגנון הגנה המתריע על סכנה ומבקש מאתנו להימלט ממנה או להילחם בה. בחברה בת ימינו זה אך טבעי שנרגיש את פחד ההשמנה, נצא להילחם בקלוריות ונימלט מקוביות שוקולד.

אבל הפחד הוא רגש, והרגש הזה נסמך על תסריט דמיוני סיוטי שמתייחסים אליו כאל אמת. הפחד אומר לכם: “אם הילדה שלכם תהיה שמנה היא תמות בגיל צעיר”, “אם היא תהיה שמנה לא יהיו לה חברים”, “אם היא תהיה שמנה היא תתקשה להצליח בעבודה”. ומובן שלא יהיו לכם נכדים כי “מי ירצה להתחתן אִתה”. כדי למנוע מהתסריט המסויט והמטופש הזה להתרחש, אתם מוכנים להפוך את החיים שלה עכשיו לסרט מטופש ומסויט. אתם מאכילים אותה במאכלים דיאטטיים, דורשים ממנה לעשות פעילות גופנית, כועסים עליה שהיא אוכלת עוגיות, ומסבירים לה שכדאי לה להתאפק כי אחרת יהיה לה רע ומר. זוהי צורת חשיבה הטבועה כה עמוק בתרבותנו, עד שהיא כמעט שקופה ונראית כעובדה קיימת. היא כל כך חזקה, עד שהיא מפעילה אתכם באופן אוטומטי, ואז, כדי לאלחש אותה, אתם מרעיבים ומענים את הילדה. יתרה מזאת, הפחד מהשמנה גורם לכך שההורים לא רק מקפידים שהילדים שלהם יהיו בריאים וחטובים, אלא גם מלמדים אותם להיות שמנופובים, לשנוא שמנים, להיגעל מהם.

הפחד מההשמנה מופיע בשלושה מצבים:

1 . במקרה הראשון הילד במשקל גוף תקין/רזה, אבל ההורים מבהירים לו שחשוב שיישאר כמות שהוא ולא ישמין. המסרים הללו כה רווחים, עד שהיום כמעט כל ילד בכל משקל גוף יודע כבר בגיל הגן מה זה פחמימות ושממתקים זה משמין. כלומר, כל ילד וכל ילדה חרדים מהשמנה. הפחד הזה אינהרנטי בחייהם ומוביל אותם לעיסוק יתר במשקל, היינו מייצר בעיה שייתכן שעבורם כלל אינה קיימת. הם עלולים להפסיק להקשיב לתיאבונם, למדוד עצמם ואת חבריהם לפי משקלם ולפחד מהמזון שהם אוכלים, או אף על פי שאין להם כל נטייה להשמנה — להשמין, או להישאר רזים ולבוז לאלה שאינם כמותם.

2 . במקרה השני הילדה נוטה להשמנה וההורים חוששים שהיא תשמין. ילדה עם נטייה גנטית להשמנה תמיד תהיה על הכוונת. ההורים משוכנעים שתפקידם כהורים הוא למנוע ממנה להשמין, ולכן היא זוכה לפיקוח הדוק. מעודדים אותה לעשות ספורט, נכנסים לה לצלחת, מסבירים לה על מזונות טובים ורעים. ילדה כזו מבינה שמה שחשוב להוריה אינם רגשותיה או מחשבותיה אלא הגלידה והצ’יפס שהיא לא אוכלת. היא חשה פחות חשובה, פחות מוכשרת, אשמה. והיא נכנסת לתוך המעגל המפחיד של ניהול אכילה, שמוביל להשמנה, וחוזר חלילה.

בשני המקרים האלה הפתרון הכי מפתה, הכי קל והכי מזיק, שבו בוחרים ההורים הוא לנהל לילד את האכילה. אני מציעה גישה אחרת: במקום להפחיד את הילד מהמזון, מהתיאבון ומהגוף האוכל, לתת לו ביטחון ואחריות קולינרית. במקום לפקח על מה שנכנס לו לפה, מה

שיגרום בסופו של דבר לאובדן שליטה על התיאבון, תנו לו לבחור. במקום להקשיב ליועצי התזונה הקשיבו לו, וכך תלמדו אותו להקשיב לגופו. במקום להגיד לו שאתם יודעים מה טוב לו, בטחו בו. תנו לו את הידיעה שהוא זה שיודע. גדלו אותו מתוך הבנה שהשונות שלו בצרכיו, בגופו או במשקלו אינה דבר פגום. העניקו לו את הידיעה שאתם כבר מזמן לא בתפקיד מנהלי האכילה שלו. אז כשהוא שואל אתכם “אמא, מותר?” או “אבא, מה כדאי שאוכל?” במקום לפתור את הדילמה השאירו לו את ההתמודדות ואת הבחירה. שאלו אותו: “מה בא לך?” ואם תראו שהוא אוכל הרבה, אל תעירו לו שהוא אוכל כמו שלושה אנשים, ולחלופין אם הוא נמנע ממאכל מסוים, אל תעודדו אותו לאכול אותו כי זה מאכל “בריא ולא משמין”.

3 . המקרה השלישי הוא כשהילד או הילדה כבר שמנים. איך הורים מתמודדים כשחלום הבלהות של הורים אחרים אוכל מולם ארבע פרוסות לחם בארוחת הערב וטוען שהוא עדיין רעב? נכון, ההתמודדות עם המשקל מעלה הרבה דילמות, פחדים ותחושת בלבול. זה אנושי, ופעמים רבות גם גורם לתחושת חוסר אונים. אז ראשית זכרו שכל עוד הילד שלכם מתמיד לגדול על אותה עקומת גדילה (בסטיות קלות) הוא גדל, מן הסתם, למשקלו הטבעי, ואין סיבה להכניסו למסגרת טיפולית שתתעסק במשקל שלו, תפגע בעצמי שלו, תשבש את דפוסי האכילה שלו ואולי אף תעצים את ההשמנה.

חלק מתנודות המשקל הן תוצאה של תהליכי גדילה והתפתחות בריאים וטבעיים, ולכן גם אם יש לכם ילד שמן אל תכניסו אותו למאבקים השכיחים בגוף ובאוכל. גם אל תתנו לו תחושה שהוא פצצת זמן מהלכת. לא כל השמנה מסוכנת בריאותית באופן אוטומטי. יש ילדים שאומנם משקלם גבוה, אבל הם אוכלים בריא, פעילים גופנית ובדיקות הדם שלהם תקינות והם אינם שונים מכל ילד אחר. מאידך, אם יש ילדים שמשקלם נלווה לבעיות מטבוליות כמו שומנים בדם, סכרת, לחץ דם גבוה או בעיות בבלוטת המגן — חשוב שיהיו במעקב רפואי. פעמים רבות מעוררת ההשמנה של הילדים בעיות של בדידות חברתית, חרדה ודיכאון. במקרים כאלה אם תרגישו שאתם מתקשים להכיל זאת או לעזור לו, בחלקים הרגשיים תמיד אפשר להיעזר באנשי מקצוע טיפולי, שילוו אתכם ואולי גם את הילד, ויעניקו לכם כלים להתמודדות ברמה הרגשית והחברתית.

 

 

מורה נבוכים להורים לילדים שמנים

אל תעשו:

א . אל תשלחו את הילדים לטיפולי הרזיה, כי ככל שהעיסוק במשקל הגוף מתחיל בגיל צעיר יותר כך עולה הסיכוי שהם יפתחו התקפי זלילה, אכילה משובשת, הפרעות אכילה ואפילו השמנה.

ב . אל תפנו לתוכניות “שינוי אורח חיים”, כי מרביתן עוסקות בהרזיה בתחפושת, כלומר באמצעות המילים המכובסות של “אכילה בריאה ופעילות גופנית”, “רעב ושובע”, ו”הקשבה לגוף”, הן מזמינות את הילדים לירידת משקל — רק בדרך אחרת, ולכן הנזקים הכרוכים בכך דומים לאלו שבכל ירידת משקל אחרת.

ג . אל תשלחו את הילדים לטיפול פסיכולוגי או רפואי רק כי הם שמנים. שלחו אותם אם למשל יש שינוי משמעותי במשקל, החורג מתוואי עקומת הגדילה הקבועה,4 אם הילד מצוי מעבר לעקומות הקיצוניות (אחוזון 3 או אחוזון 97 ), או אם הילד מפגין בעיות רגשיות סביב המשקל והוא זקוק לתמיכה ולחיזוק.

ד . אל תציגו את ההשמנה והיחס אליה בבית כתנאי לחיים טובים (“אם תרזו –אז…”).

ה . אל תדברו בבית בשפה שיפוטית וביקורתית על הגוף שלכם ושל הילדים שלכם, וגם לא על האכילה שלכם ושלהם. כמו כן, אל תערבבו בין משקל ובריאות ותגידו לילד שלכם ששניצל לא בריא, כשבעצם אתם מתכוונים לכך ששניצל הוא משמין.

ו . אל תאשימו את עצמכם: הפחד מהשמנה הוא לגיטימי ואנושי, אבל המשקל אינו מעיד על פגם בהורות שלכם. הוא גם אינו מעיד אם אתם הורים טובים או לא. הוא רק מעיד על כך, שכנראה קיימת במשפחה שלכם נטייה להשמנה. זכרו גם שההשפעה העיקרית שלכם בבית היא באופן העיסוק שלכם במשקל. בראותכם אותו כמדד חיוני לזהות, בריאות וערך, אתם ממלכדים אתכם וגם את הילד שלכם בשיח השמנופובי, המנציח את הפחד ופעמים רבות גם את הזהות של הילד כשמן.

 

עשו:

א . הודו בפני עצמכם: “כן, יש לי ילד שמן. זה הילד שלי, זה המשקל שלו. ומשקלו לא אומר מאום על ערכו, על אופיו ועל כישוריו”.

ב . ותרו על החלום, על השאיפה ועל הניסיון שיהיה רזה. אלו ימררו את חייכם ואת חייו.

ג . חזקו את ההתנהגויות של הילדים והילדות שלכם. הראו להם שאתם שמים לב לדברים שמצויים מחוץ לצלחת, כשהם אומרים דברים חכמים בזמן הארוחה, או דואגים לחברה שלהם כשהיא חולה ולא הגיעה לבית הספר. תנו להם תחושה שהם הרבה יותר ממראה חיצוני עבורכם.

ד . במקום להקפיד ולהפחיד, שמחו בשמחת התיאבון והאכילה של הילדים והילדות שלכם. חגגו את התאווה ואת העונג, שאלו מה הם רוצים שתבשלו להם לקראת שבת ואמרו להם שזה כיף לראות אותם אוכלים. סביר להניח שקשה להם להיות שמנים, קשה להם לראות את עצמם “אוכלים כל כך הרבה” וכדאי לנסות להפוך את השולחן בבית למקום שלֵו, בטוח ומוגן, ואת המזון לכוח חיובי.

ה . במקום לשוחח עם הילדים על מאכלים מרזים ומאכלים משמינים, בריאים ולא בריאים, שוחחו עמם בכנות על הרזיה והשמנה. מה זה עבורם להיות ילד שמן, האם צוחקים עליהם בבית הספר, מעירים להם? האם הם סובלים מבריונות או מפחדים ללכת לצופים? אם גם לכם הייתה ילדות שמנה, זו הזדמנות לשתף בקשיים, בחשש אבל גם בכוח ובעוצמה שאגרתם בשל המשקל. סוגיות אלה הן פעמים רבות חבויות ונסתרות והילדים, וכמוהם אנחנו, חוששים לשוחח עליהן. זוהי הזדמנות יקרה מפז להציף את הנושא, להוציא אותו מן המרתפים ולפנות לו מקום. זה יקל גם עליהם וגם עליכם.

“הרשו לי להביע את אמונתי המוצקה כי הדבר היחיד שיש לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו — אימה נטולת שם, חסרת היגיון ובלתי מוצדקת, המשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות”.5 במילים אחרות, השמנת ילדים אינה הבעיה כי אינה בעיה. הבעיה היא הפחד מההשמנה. במקום לנסות להילחם בשומן, מלחמה שבה אין מנצחים ושבה הילד והקשר עם הילד מפסידים, צריך להילחם בפחד מן השומן. אי־אפשר לא לפחד. החברה שלנו מאלפת אותנו לפחד משמנים ומהשמנה, אבל אפשר לזהות את הפחד, לומר, “אוי אני מפחד שהילד שלי ישמין אם הוא יאכל עוד כדור גלידה כמו שאר בני המשפחה”, ואז להתגבר על הפחד ולומר לו, “תהנה”.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
יחסי בעלות
תהל פרוש
₪64 ₪50
הסכין
תדהר ניר
₪87 ₪55
מוזיקת הנתיב הרחב
שרון אס
₪40
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT