עשר שנים מאז פיטוריה של לוסיאנה חפץ מעבודתה כממיינת סחורות בבורסת היהלומים ולאחר מפגש מטלטל עם עבודות האמנות של דוריס סלסדו, היא עמלה על תערוכת פיסול שאפתנית שבמרכזה הדמויות שפגשה בבורסה: “העדים” – כך היא מכנה את העתידים להפוך לפסלוני תלת מימד. רובם ככולם חברי בורסה, חלקם נפטרו. לוסיאנה, שנעה בין תחכום לנאיביות, מנסה למצוא חיים חדשים במחוזות האמנות שנראים בעיניה חומלים יותר, מאירים ומוארים. אלו מאפשרים עבור הקוראים הצצה לחייהם של “החברים” ושלה, עם הפיכתה של זירת המסחר השוקקת בעבר – אולם הבורסה – לזירת פשע/אמנות, כשהכול מסתחרר ונבלע בנקודת האיון.
זהו ספרה השביעי של רונית ידעיה. קדמו לו “ואקום”, “קטלוג”, “עור”, “שוש” ו”מלכת הממולאים”.
רונית ידעיה פרסמה עד כה חמישה רומנים: ואקום (זב”מ/עמודים לספרות, 1995), קטלוג (זב”מ/עמודים לספרות, 1998), עור (כתר, 2002), שוש (כתר, 2005), שכן טוב (כתר 2011).
היא מהמייסדים וראש מחלקת הכתיבה במכללת מנשר.
נטע הלפרין (2020), הארץ. אביה של רונית ידעיה היה יעד לניסיון רצח כשהיתה ילדה. איך זה קשור לספרה החדש?
אלוהים
לפני שנה בערך, בדרך חזרה מהים, החלקתי מול תחנת האוטובוס ועפתי על המדרכה. פועל ניקיון שבדיוק שפך קצת זבל לפח קרא לי, “היי, גברת, צריכה עזרה?” לא עניתי והמשכתי לשכב המומה ונעלבת. הוא מיהר אלי ואחז בי בכפפות גומי, הרים אותי על הרגליים והחזיק בי עוד שנייה. התיישבתי בתחנה עם בגד ים רטוב מתחת לבגדים מול המכוניות שנסעו ברחוב הירקון, הרוב מכוניות פשוטות, לא כמו בחניה בכניסה לבניין שמשון של בורסת היהלומים, וכל מי שעובר יכול להשקיף על המכוניות המפוארות שחונות שם, צמוד לחלונות הגדולים, במגרש החניה הכי יקר בסביבה. רק מי שיש לו מכונית מפוארת יכול להרשות לעצמו כזה מקום. נשענתי לאחור, הסתכלתי על השמים מבעד לעננים ואמרתי בלי קול: אלוהים, אם אתה באמת שם, אולי תדאג גם לי? אולי תעזור גם לאחת כמוני לעשות משהו עם החיים שלה? עם החלומות שלה? משהו? ואחרי הפסקה קטנה המשכתי, ומה תרצה ממני בתמורה? מה כבר יש לי לתת לך? ואז, כאילו משום מקום, שמעתי קול קטן לוחש לי – חיים, את יכולה לתת לי חיים. נדהמתי. לא הייתי בטוחה שבאמת שמעתי משהו, אולי דמיינתי? אבל שאלתי שוב, די בחוצפה: ואיך אדע שאתה באמת קיים כמו שהרבה אנשים מאמינים, ואני לא סתם מדמיינת קולות? בבקשה בבקשה תן לי סימן, משהו לא צפוי, אמרתי לעצמי והסתכלתי על התנועה הזורמת, כמו למשל אוטו בצבע ורוד (זה מה שקפץ לי לראש). ואז, תוך רגע, ממש כמו בהזמנה, קפץ מולי בנתיב הימני אוטו ורוד (פולקסוואגן) ישן, הנהג בכובע מצחייה ומשקפי שמש. אולי הוא היה אלוהים.
הפנים שלי נרטבו מהגשם שהחל לרדת (עוד סימן?) והזכרתי לאלוהים שכבר הקרבתי פעם קורבן אחר, קטן.
כדי להגיע אלי לדירה צריך לפנות ימינה בכניסה השנייה של הבניין, לעלות ארבע מדרגות ולפתוח את הדלת משמאל. על הקיר ממול יש ציור של מדבר עם גמל ושני דקלים: החול בצבע צהוב בהיר, הגמל בצהוב חרדל והדקלים בחום לגזע וירוק לענפים. הכול בטקסטורה של שפריץ בצבע שמן מבריק עם קווי מתאר עבים ומוחלקים מסביב לדקלים, לגמל ולחול. כשהייתי ילדה אהבתי לעקוב עם האצבע אחרי הזרימה של הקו, להרגיש את החלקלקות שלו מול החספוס של המשטחים שהוא מסמן. בהתחלה הגעתי רק עד הפרסות של הגמל, אחר כך עד הברכיים שלו ואל גזע הדקל הקרוב יותר, אחרי עוד שנה-שנתיים הגעתי עד הבטן השמנה וצמרת הדקל הקרוב והגזע של הרחוק. עוד לפני שהספקתי להגיע לצוואר ולצמרת של הדקל הרחוק עזבתי להדסים, חזרתי רק אחרי שאוסוואלדו בעלי הסתלק וחלק מהציור נהרס כשאמא שלי חילקה את הדירה לשתיים אחרי שאבא עזב, שיהיה ממה לחיות, והדירה הפכה לדו-משפחתית לשתי נשים בלי משפחה: ליליאן ואני. הדלת שהיא פתחה לדירה השנייה נגסה בחצי מהבטן של הגמל – מזל שהגמל מאחסן מים בדבשת ולא בבטן, אחרת הוא לא היה מסוגל להסתובב שבוע בלי מים במדבר ועם בטן שעברה כריתת קיבה כמו ליליאן הדיירת. מימין להול שנחצה בקיר גבס, יש עכשיו חדר קטן. אני קיבלתי בירושה את החדר עם המטבח הקטנטן שנוסף אחרי הפיצול, אבל גם את חדר האמבטיה הגדול. את המטבח שממנו יוצאים למרפסת קצת מוגבהת מהקרקע, קיר נמוך מפריד בינה לבין החצר, לא קיבלתי. כשהייתי ילדה לא הצלחתי לראות את הגינה אפילו בעמידה. עכשיו כן, אבל המרפסת לא בחלק של הדירה שלי. היא בחלק של אחי שמשכיר אותה לליליאן. לי יש את הגן הפנימי הפרוע שלי, ויש גם את הגן המסודר, העציצים.
בנוגע לעציצים: אחרי ההשקיה השבועית בתוך האמבטיה, אני משנה להם את המיקום כדי שלא יהיו סתגלנים.
היום בבוקר גיליתי צמח פרא עם גבעול רך ועלה טרי, כמעט שקוף, מבצבץ בין הרצפה של החדר הקטן לקיר. משהו בסגנון צמחים ששותלים לגדר חיה. בהתחלה חשבתי להגן על עצמי מפני הפלישה הפראית ולהשקות אותו בחומר לניקוי אסלות. אחר כך חשבתי שכדאי לתת לו לצמוח ולהסתיר את הקיר ולדמיין שאני יושבת בגינה עם גדר חיה שאחריה יש רחוב או פרדס או ג’ונגל, וקולות של ילדים משחקים (למה הם לא משחקים איתי?).
אולי אקרא לו מיקה. מיקה הפולשת שנבטה בתוכי והתנגדה לכל ניסיונות העקירה והגיזום. אין כאן צמח בשם הזה.
כשגרתי אצל דורון, המורה שלי בחוג לציור, ליליאן השקתה את העציצים ואני באתי פעם בשבוע לבקר אותם. הם לא נראו בודדים. אם היא לא היתה משקה אותם, הם לא היו מסתדרים לבד. ליליאן עשתה עבודה טובה, נראה לי שהם ממש לא התגעגעו אלי. גם לא לקחתי לדירה של דורון את הכריות, שלא יחשוב שאני פסיכית כמו שמוטי קרא לי בפעם היחידה שהוא ישן אצלי – סנדי אשתו חשבה שהוא באמריקה – וראה את כל הסידורים שאני עושה עם הכריות מעל ומתחת לרגליים ולידיים ולראש. לא לקחתי גם את הכרית הרכה-דקה שאני אוהבת ואת הסמרטוט של מיקה הקטנה. היה לי קשה להירדם אצלו עם כרית אחת קשה וציפית עם רקמה מגרדת של פרחים.
בלילה הראשון אצלו, הסדין והציפית עקצצו לי את העור מבחוץ נוסף על העקצוצים מבפנים, כמו שקורה כשאני לא מצליחה להירדם. ולא הצלחתי גם כי לא לקחתי איתי את כדורי השינה, כי אם דורון יתעורר מוקדם וירצה לדבר, אוכל לענות לו. וגם לא הצלחתי לגמור, אולי בגלל העקצוצים, או בגלל השערות הקשות שלו בגבות שננעצו לי בלחי כשהוא שכב עלי.
בהול החצוי הצבתי שולחן קטן ושני כיסאות. הוא מוביל לחדר השינה עם המיטה העתיקה עם השקע באמצע שירשתי מאמא – אני משתדלת לשכב עם כל הכריות כל פעם בקצה אחר כדי לא לקום עם כאב גב – אחי ירש את הספה של הסלון וליליאן ריפדה אותה בעצמה בקטיפה ירוקה. לצד המיטה יש שידה בצבע תכלת. חדר האמבטיה, המקורי, גדול עם אמבטיה גדולה ועציצים. מקום ממשי וגם מקום אבסטרקטי לזיכרונות. כמו בקטלוג של תערוכת “מקום” במוזיאון תל אביב: “יש בתים שאפשר לראות בהם את הסנטימנטליות של הדיירים, דיבורים שנבלעו בקירות, דמיונות ילדות. פחדים. ריחות. הבית יכול להיות ריק ומלא בו זמנית”. כאן את יכולה להיות מלאה אם זה משנה למישהו משהו, אם זה בכלל משנה לך אם את ריקה או סתם דפוקה.
וזה מזכיר לי שקצת לפני הבקשה שלי מאלוהים הייתי במקום אחר לגמרי. אחר מבחינת העולם של האנשים שהכרתי, עולם החומר ולא עולם הרוח, והגסות שלהם, אחר מול העדינות והרגישות של מי שזכיתי להכיר בעולם האמנות וכל היופי שראיתי שם, כי כבר אז הבנתי שאני צריכה משהו שונה מהמקום ההוא, מהאנשים ההם, מהחיים ההם.
גם בחיים ההם, כשהייתי רק ממיינת של יהלומים (תג צהוב, לא רשאית להסתובב באולם הבורסה, לא רשאית למכור סחורות), דמיינתי את עצמי הרבה מעבר לסתם ממיינת; חברת בורסה (תג כחול) שמסתובבת עם סחורות באולם הבורסה ומייצאת אותן, או לפחות בעלת משרד (תג חום, לא רשאית להסתובב באולם הבורסה), אחת שקונה סחורות במשרד ונוסעת למכור אותן באמריקה או בהונג-קונג, למרות שהבנתי שזה קצת הזוי בהתחשב במסלול שסוחרים עצמאיים או בעלי משרדים צריכים לעבור, מה גם שלא היה לי את ההון הראשוני כדי להתחיל לייצר סחורות או לקנות על השוק, מה גם שאבא שלי (תג לבן, כניסה חד-פעמית לאולם הבורסה) היה רק יצרן תפרן ולא חבר בורסה שיכול להוריש את מניית החברות. האמת שהיה לי סיכוי גדול יותר למכור סחורות בחו”ל, אבל אף אחד לא הציע לי או שלא דחפתי את עצמי מספיק. אולי לא הייתי שאפתנית. תמיד טוב לשאוף למשהו ולא להסתפק במקום שבו את נמצאת, בתנאי שאת עושה טוב וביושר את מה שאת עושה. לגבי “יושר”, אמרתי לעצמי שאם אני גונבת פה ושם מהסחורות עוד לפני שמוטי (תג כחול), הבוס הישיר שלי, מספיק לעבור עליהן לנסיעה של אוסוואלדו (תג חום), בעלי לשעבר שנסע למכור את הסחורה בדרום אמריקה – ושניהם גם גונבים קצת לעצמם, אז אני פטורה. היום אני קולטת שחברי הבורסה (וגם אני, לפחות איך שהייתי אז) הם רדימייד (מילה יפה מעולם האמנות שאליו התחברתי מאוחר יותר) של כל מה שהם גדלו וחונכו עליו; השאיפות שלהם והברוטליות שלהם והאדישות והעדינות לפעמים והצורה האפרורית או הייחודית שלהם, עם או בלי משקפיים, עם או בלי קרחת, וזקן ושפם וכרס וחליפה או חולצה מעל המכנסיים או בתוכם, עם או בלי עניבה אבל תמיד עם תג כחול…