היפוך יוצרות מאוחר עומד בלב הממואר שתיים אוחזות, שקולו החד פעמי בוקע מתוך ההתחלפות הכמעט–סימולטנית של שתי נקודות מבט: זו של הילדה וזו של המבוגרת. עדותה המפוכחת עד אֵימה של הילדה, ספק שחקנית ספק צופה המגיחה מאחורי הקלעים, נצבעת שוב ושוב במבט של המספרת המבוגרת המקבלת מחדש את פניה של האם. בדיוקן רב–השכבות המזוקק המשורטט לפנינו, גחמה מתחלפת בהשתדלות, מחלה ברפואה, חולשה גלויה במתן בסתר, ואומניפוטנטיות בחוסר–אונים מכמיר לב; האם המשליכה היא בו–בזמן גם הילדה המושלכת, הנשענת על “גשר של ידיים קטנות, אחוזות זו בזו, מעל לתהום שהייתה פעורה תחתיה".
בתנועה–שכנגד לכרוניקה של המילים והדברים, מבקשת דנה אמיר לראות בכתיבת ממואר לא רק ניסיון לשחזור ולהבנה מאוחרת, אלא מלאכה מודעת לעצמה של הכרה וסליחה. באופן זה הופך, בתוך מעשה הכתיבה, מה שהיא מכנה “הכובד שלה בתוכי" למחווה של חסד.
זהו הכרך השלישי בפרקי הממואר שפרסמה עד כה דנה אמיר. קדמו לו קדיש על חשיכה ועל אור (אפיק, 2019) ואבני ריחיים (אפיק, 2021).
דנה אמיר היא משוררת, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, פרופ’ לפסיכואנליזה וראש מסלול הדוקטורט הבין–תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. עורכת ראשית של כתב העת ‘מארג’ מטעם מרכז פרויד באוניברסיטה העברית. הוציאה לאור חמישה ספרי עיון, שישה ספרי שירה ושני ממוארים בפרוזה. כלת פרס אדלר (1992), פרס בהט (2006), פרס ראש הממשלה ליוצרים עבריים (2012) ופרס אקו”ם ע”ש נתן אלתרמן (2013). זכתה בחמישה פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.
חלק ראשון
אַתְּ הִיא שֶׁחוֹזֶרֶת אֵלַי בְּכָל פַּעַם בְּגוּף אַחֵר,
כְּלַחַן שֶׁנִדּוֹן לְהִזָּכֵר רַק כָּךְ,
לָכוּד בֵּין שֶׁסַע לְשֶׁסַע,
כְּאֲוִיר
מַה רַבִּים שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַצַּעַר,
וּבְכָל אֶחָד מֵהֶם שׁוֹכֵן עִוָּרוֹן אַחֵר,
חשֶׁךְ אַחֵר.
מַה יִוָּתֵר לִי מִמֵּךְ בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ אֵדַע שֶׁאַתְּ לַנֶּצַח מֵאֲחוֹרַי,
מִלְבַד תְּנוּדוֹת הָאֲוִיר הַדַּקּוֹת בֵּין הַלָּשׁוֹן לַחֵיךְ
וְהַמִלָּה הַהִיא,
שֶׁהָיְתָה עִם הַשָּׁנִים לִשְׁמֵךְ[1]
[1]דנה אמיר, “מותרת לכל רוח”, כל שמותי, הקיבוץ המאוחד, 2014.
בבוקר שלאחר חגיגת בת־המצווה שלי עזב אבי את הבית לשנה אחת. הוא לא נפרד מאתנו. נודע לנו על כך מפי אמי, שאספה את ארבעתנו, מכורבלים בפיג’מות בין שיירי הכיבוד והמתנות, וסיפרה שהלך ולא יחזור. אם היה איזה לָמָּה שמולמל חרישית על ידי מי מאתנו, הוא לא נענה ביום ההוא, וגם לא באלה שבאו אחריו. הקרע נמסר כעובדה. הנמענת היחידה של עזיבתו הייתה היא. אנחנו היינו שחקני משנה בתוך הדרמה הזאת שנתפסנו, על ידה ואולי גם על ידו, כחיצוניים לה. אך היא תבעה מאתנו נאמנות ללא רבב, ולכן אסרה עלינו להתגעגע אליו או לחפשו.
הפרידה הוסתרה מכולם, כולל סבתי. בכל פעם שנשאלנו היכן הוא, נאלצנו להשיב שנקרא לשירות מילואים, טרם שב מן העבודה, יצא לפני שעה קלה או יגיע הביתה בעוד רגע ממש. הספר כשאבא ואמא מתגרשים הוצב בספריית הילדים במהופך כששדרתו פונה פנימה, לבל ישזוף אותו מבטו של איש מלבדנו, אך נוכחותו אותתה לנו השכם והערב מן המדף.
היא בילתה שעות ארוכות בשנה ההיא בשטיפה חוזרת של הרצפות, פניה מְרוּקנות, כמו מבקשת למרֵק כתם שאיש לא ראה מלבדה. שוב ושוב התלוננה על דקירות חדות בחזה, תחת הלב, וביקשה שנעסה את כפות רגליה עד שחלפו. הצער כיווץ את ממדיה, צמצם כל גילוי של עצמאות שקודם לכן הרשתה לעצמה ללא היסוס. היא, שבימים כתיקונם פעלה בתוך המרחב הביתי מתוך חירות שתלטנית, מצאה עצמה פתאום זקוקה לאישורנו על כל הכרעה, גדולה כקטנה, שכן, כך חשבה, הוא העניש אותה בדיוק על זה: על המחיקה שמחקה אותו תמיד מתוך המשא ומתן על כל סוגי ההכרעות.
עד אותו רגע סבלו קירות הבית הכול: לא פעם ולא פעמיים בגדה בו אמי עם גברים אחרים, ואף הוא לא נשאר חייב. חלק מן המאהבים והמאהבות של שניהם היו מוכרים לנו, ועל חלקם ידענו רק בדיעבד (אבי מעולם לא דיבר על מאהביה של אמי. היא, לעומת זאת, מנתה לא פעם באוזני את שמות המאהבות שלו כאילו ניסתה לחתום, בינה לביני, מעין כתב תביעה).
מדוע עזב? הסיפור הגלוי לעינינו היה סיפור התאהבותו בידידת משפחה קרובה. ערב אחד שלחה אמי אותי ואת אחותי לספר על כך לבעלה. אולי לא היא הגתה את הרעיון הזה. אולי אני, בניסיון נואש לחצוץ בינה לבין עלבונה הצורב, הצעתי שנספר לו. כך או כך, היא הסכימה.
טיפסנו אל ביתם חפויות ראש. זו הייתה שעת בין־ערביים. אמהות קראו מן המרפסות לילדיהן לשוב הביתה, ומן החלונות המוארים בחזית הבניין נשמעו קרקושי מזלגות ומלמולי פעוטות טרם שינה. דפקנו בהיסוס על דלת דירתם הדוממת, מתפללות שלא ישמעו את הנקישה הרפה ונוכל לשוב הביתה. אך הדלת החומה נפתחה.
היא עמדה שם מחויכת, עיניה בורקות משמחה מאחורי משקפיה העגולים. רק לעתים רחוקות הופענו כך על סף ביתה בלי שהוזמנו. האם הכנו איזו הפתעה שרצינו להראות לה? אולי הבאנו משהו לכבוד החג? פניה נפלו כשביקשנו לדבר עם בעלה. הוא לקח אותנו לחדר העבודה שלו, ושם סיפרנו לו את שנצטווינו לספר. לעולם לא אשכח את האצילות שבה נהג כשהרגיע אותנו שלא קרה דבר, הוא רגיל בכך שמתאהבים באשתו, הוא אינו מתרגש וגם אנחנו — שלא נתרגש, ושנרגיע גם את אמא, ותחב לידינו הקטנות פרוסות עוגת דבש לדרך, שמא החמצנו כבר את ארוחת הערב בבית, הוא לא מוכן בשום פנים ואופן שנרעב.
לימים ההם היה טעם לוואי עכור של מלח. אמרתי זאת לאחותי כשעמדנו ערב אחד זו לצד זו מול כיור המטבח, היא שטפה כלים, אני ניגבתי, ואז אמרתי לה, לכול יש טעם של מלח עכשיו, והיא הטיחה בי, לא מלח, דמעות.
הבית נפרם. קירות הבטון הפכו קירות נייר והרוח חדרה בעדם לחדר השינה, לחדר האורחים, לחדר הילדים. רק קיתון האמבטיה נותר מוגן, ולכן נהגה אמי להתבצר בו בשעות לא שעות, מתייפחת חרש בחסות סילון המים הזורמים, גופה העירום כמו עקור
משורשיו.
שלוש או ארבע פעמים במהלך השנה ההיא חיכה לי אבי בחשאי מאחורי לוח המודעות במורד הרחוב כשחזרתי מבית הספר. אלה היו רגעים יקרים, גנובים. הוא היה עוטף אותי במעיל הדובון המאובק שלו, מאכיל אותי בחיפזון כעכים חמים משקית נייר, משביע אותי שלא אספר לה שראיתי אותו פן יבולע לי. בכל זאת סיפרתי. בכל פעם שנודע לה שפגשתי אותו התנפלה עליי בזעם אין אונים, או גרוע מזה — התעלמה בקור מנוכחותי משך ימים תמימים. אם חזרתי באוזניה על משפט שאמר ומילא אותה תקווה — תבעה ממני לחזור עליו שוב ושוב, מתחננת שאשבע בחייה שכך אמר בדיוק, בטון הזה, במילים האלה, שאני לא משקרת כדי להרגיע אותה. משהשתכנעה הפנתה כלפיי זעם חדש: אפילו עכשיו את מבינה אותו יותר משאת מבינה אותי.
בשנה ההיא ניהלה היא עצמה קשר סודי עם ידיד משפחה אחר, וטרינר שהביא עמו אל הבית ריח אורוות ולולים ושדות. בשבתות, מוקדם בבוקר, היה לוקח אותה לצוד. בשובם ממסעות הציד ההם, מעולם לא הבנתי מה צדו בהם, אם צדו בכלל, היו מבשלים יחד את ארוחת הצהריים, תנועותיהם מתואמות,
מדברות.
יום אחד שאלתי אותה אם הייתה רוצה שיגור אתנו. את רוצה שהוא יסתובב כאן בתחתונים? נזפה בי. דימוי הגבר ההוא, המתהלך בינינו בתחתוניו, גרם לי להשתתק בבושה.
חיי הלילה של הבגרות מדיפים את ניחוח הגוף המפורש. לא זה המרומז בפינותיהם המוצנעות של גופי הילדים, אורב בקצה השדה החושי לשעתו, אלא זה הבוטה מנשוא. גם בגדי היום והלילה מגלמים משהו מן הפיצול הזה. בגדי היום משדרים שילוב רכוס של נוחות ויעילות, ואילו בגדי הלילה פונים כחלונות ראווה אל החוץ: חזיתותיהם שקופות ומאחורי כל אחת מהן פעורה מלכודת אחרת.
פעם או פעמיים בשבוע, אחרי שהשכיבה את אחיי הקטנים במיטותיהם, הייתה נוסעת לדירתו וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה. ליד מיטתי השאירה דרך קבע פתק עם מספר הטלפון שלו כדי שאוכל להזעיק אותה אם מישהו מן הקטנים יתעורר. לא הזעקתי אותה. אהבתי את השעות ההן. יכולתי לנוח בהן מן הכובד שלה
בתוכי.
כשם שלא דוברה הסיבה לפרֵדה ההיא לא דוברה גם הסיבה לחזרתו של אבי הביתה. רק כעבור עשרות שנים סיפרה לי אהובתו דאז, שחזר משום שהבין שאם לא יחזור יופנה כל זעמה של אמי כלפיי, וידע שלא אעמוד בו. הוא לא אמר לי על כך דבר. יום אחד פשוט הופיע כמות שנעלם, והסימן המובהק היחיד לשובו היה טייפ הסלילים שהונח במקומו הקבוע בחדר העבודה שלו, ושגרם לאחי הקטן, שהיה אז כבן ארבע, להכריז, קווצות שערו הבהיר מפזזות במורד המדרגות, אבא חזר, אבא חזר, הטייפ שלו כאן.
אך איזה נֶשֶׁל הושל. אני זוכרת שהתהלכנו בבית על קצות אצבעותינו, גוזרים על עצמנו מיני תעניות, מקפידים על כללי התנהגות קטנים כגדולים מפחד פן תִּטֶּה הספינה שוב על צִדה. במשך חודשים ארוכים לאחר החזרה ההיא ישן על מזרן בחדר האורחים במקום במיטתם המשותפת. בחודשים ההם גם חדל לכנותה בשם החיבה שהיה שמור לה בפיו תמיד, ומאחר שלא מצא שם אחר שבו יכול היה לקרוא לה פנה אליה רק פנים אל פנים, ואם צריך היה להזעיק אותה מחדר אחר ביקש מאתנו, גם כשהייתה במרחק שמיעה, תגידו לאמא.
יום אחד מצאתי במגירת הלבנים שלה דף מקופל שעליו כתובות המילים — היום אין לי שם. אני שום איש. והרי לכל יצור בעולם יש שם, האם אפילו יצור אינני?
כתב ידה היפה, שאותיותיו המסותתות נוטות תמיד מעט ימינה: כה זָכוּר, כה רחוק.
בתצלומי הילדות שלה מופיעה ילדה רצינית, ששערה הבהיר קשור בסרט לבן. היא הייתה בת בכורה להורים שנמלטו לחופי הארץ טרם המלחמה, והשאירו מאחוריהם משפחות שלא שבו לראותן. הסרט הלבן קשר את העולם שנכחד עם המציאות השברירית שהחליפה אותו, אולי אף סימן אותה עצמה כחוט הדק שחיבר ביניהם. אך היא הייתה אבודה. בשונה מאִמה, שאישיותה החזקה הילכה אימים על הסובבים אותה, אמי הייתה ביישנית וחסרת ביטחון. כל מה שחרג מן התלם, כל מה שהציג עצמו כשונה, משך אותה ואיים עליה בו־זמנית ולכן כלא אותה, בעיני אחרים ובעיני עצמה, מאחורי חזות נוקשה משהו, שהייתה רחוקה מלייצגה בשלמותה.
בכל פעם שחזרה הביתה בצהריים, מאה חמישים וחמישה סנטימטרים של מעשיות פעלתנית, הייתה מבשרת על כניסתה בקול עולה ויורד, שספק חיקה את יללות השמחה של הכלבים. הצליל הזה היה מושך את כולנו באחת מן החדרים הפזורים אל מרכז הבית. היא ניצבה שם, אומדת במבטה את החלל. טרם הניחה את שקיות הקניות מידיה, וכבר איתרה כהרף עין כל מה שהוסט ממקומו: כרית שנשמטה מן הספה, פירורי לחם שלא נוגבו משולחן האוכל, נעליים שגרביים מיוזעות מבצבצות מתוכן. כל אחד מן השיבושים האלה היה סימן לקריסה אפשרית, ועד שלא תוקן הייתה תפוסה כל כולה בצורך לקפל, להחליק, לנער, להשיב את החזות המוקפדת למקומה. רק אז נפנתה לחקור אותנו על מעשינו טרם בואה, מוודאת שלא ננזפנו על ידי מורה כזו או אחרת, שלא נכשלנו במבחן, שלא המטנו קלון ארעי על שמה הטוב, דורשת שנבטיח שוב ושוב שהכול ניצב על כנו כדי שתוכל, בפשטות, להיכנס הביתה: לפשוט מעליה את בגדי המנהלת ולהיות שוב ילדה בין ילדיה.
מעולם לא חיבקה אותנו. תחת זאת נהגה להיתלות על כתפינו הקטנות, מקפצת ומדגדגת עד שחילצה מאתנו קולות צחוק שסימנו שנמצאנו לה מחדש. במובן מסוים חמקה, ולא רק ברגעים האלה, מן המגע הישיר שהחיבוק גילם אותו אולי יותר מכל מחווה גופנית אחרת.
לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה מכל חדריו. עשרת מונים ביכרתי את כניסתה מבחוץ על פני כניסותיי שלי אל הבית כשהיא בתוכו, שכן כשבאתי אני, לא ידעתי אילו פנים מפניה אפגוש, ולכן יראתי מן הרגע הזה כמו מפני טקס מאיים, חוזר, של גירוש אפשרי. ואילו לכניסתה היא היה תמיד צליל מנחם של הֲשָׁבָה.
מתי חשבתי לראשונה על המילה אהבה כקשורה בה? זה היה מאוחר מאוד, אולי בשנות הארבעים שלי. חשבתי לעצמי שהיא טבועה בי עמוק יותר מכל אדם אחר.
כל לידה שילדה, מלבד הרביעית והאחרונה, נמשכה שעות ארוכות של אֵימה. האימה הייתה קשורה בכך שאִמה, סבתי, שימשה כרופאה המיילדת, ושהתינוקות, כולם כאחד, היו גדולים לאין שיעור מן הפתח הזערורי שבעדו אמורים היו להגיח אל העולם. בסופו של דבר היו ארבע הלידות האלה וריאציות שונות, פרומות, של גניבת גבול: כל אחת מהן התרחשה, מעשה פלאים, ברגע שבו הפנתה אִמה את מבטה, נקראה אל יולדת אחרת או יצאה להצית סיגריה בחצר האחורית של בית החולים.
והיו ההפלות. אין־ספור הפלות יזומות ואקראיות, שמילאו את המרווחים בין תינוק אחד לבא אחריו. היא נהגה לומר על עצמה שהיא נכנסת להיריון מן הריח. לא יכולתי, לא רציתי, לרדת לסוף דעתה. אך כילדה חלקה אתי לא פעם את סיפורי ההפלות הללו ואת ההסתבכויות שליוו אותן. את כולן ביצעה אִמה, ובמשך זמן מסוים, עד שבגרתי מספיק כדי להבין במה מדובר, התאבלתי אִתה על האחים האלה שאבדו לי טרם נולדו.
יום אחד הסבירה סבתי לאמי שאחרי ארבע לידות ועוד כהנה וכהנה הריונות שהופסקו ביניהן — היא נמצאת בסיכון למה שמכונה “צניחת רחם”. מן הרגע ההוא הפך הצירוף הזה לצירוף שגור. ברגעים של עייפות נהגה להשעין את מרפקיה על השיש במטבח ולומר לי, ספק מבוהלת, ספק שיכורת ניצחון, צנח לי הרחם! הייתי כבת תשע כשאמרה לי זאת לראשונה, ואני זוכרת את דימוי צניחת הרחם כפי שהצטייר בתודעתי: שק מלא תינוקות פוטנציאליים הצונח מן השמים אל הארץ; חסידה השומטת מטה את החבילה שאמורה הייתה להוביל, ברכּוּת, למקום מבטחים.
הדימוי הזה חבר לשורת העוברים הַמוּפָּלים שסבתי הביאה אלינו יום אחד בצנצנות פורמלין מבית החולים שניהלה. על גוף האדם צריך ללמוד ממקור ראשון, הכריזה מול פנינו המבועתות, מן הבשר החי! היו אלה עוברים שהופלו בשלבים שונים של ההיריון, עוברים שהיא עצמה ביצעה את הפסקת ההיריון שלהם. במשך שנה או שנתיים ניבטו אליי פניהם המתות מתוך המכלים הקטנים שהוצבו על מדף ספרי האמנות בספרייה. לא למדתי מהם על גוף האדם. קראתי להם בשמות. הפכתי אותם בדמיוני המפותח יתר על המידה לדמויות בסיפורים שהמצאתי. הגדול שבהם זכור לי במיוחד, משום שבפניו הַמעוינות כבר היו קבועות עיניים קטנות, והוא הביט בעצב מכלא הזכוכית הזעיר שלו על חלל הבית ועליי, הילדה שהותר לה להיוולד לעולם שהוא כבר לא יהיה חלק ממנו.
תוך כדי כתיבת הדברים האלה חלמתי חלום: אני יולדת ילד, אך הוא נלכד בתעלת הלידה ואינו מצליח לפלס את דרכו החוצה. אני חשה את ראשו כלוא בין ירכיי, לא לבלוע, לא להקיא. האדם היחיד שנמצא בקרבת מקום ויכול להושיט לי יד הוא אבי. בלית ברירה אני מתחננת שיאחז בראש התינוק וימשוך אותו החוצה. הוא מסב את פניו הצִדה כדי לא להביט, מושך את התינוק ומניח אותו על בטני. אך התינוק נותר מחובר אליי, וכך קורה שאני מתהלכת אתו מחדר לחדר כשחבל הטבור שלו אחוז בשליה שמעולם לא הוצאה מתוכי.
אמי נהגה לספר לי שנותרתי לכודה שלושה ימים תמימים בתעלת הלידה. היא סירבה לכל ניסיון של סבתי למשוך אותי החוצה, אך גם לא יכלה להחזירני פנימה, וכך נותרתי לכודה ביניהן. משהו מזה חזר על עצמו ביום נישואיי: לעיני הרב ההמום והאורחים שהתאספו בחצר בית הוריי התווכחו אמי וסבתי מי משתיהן תעמוד לצדי תחת החופה. אני גידלתי אותה! הטיחה סבתי באמי בקולה הצרוד. כל החיים ניסית לקחת אותה ממני! לא נשארה אמי חייבת. לבסוף עמדו לצדי שתיהן, לוהבות תחת כיסויי הראש המאולתרים. עד היום אינני זוכרת מן הטקס ההוא דבר מלבד התקווה שהערב יסתיים בשלום בלי שיאונה רע להן ולי. הפעם הבאה שבה חזרה הסצנה הזו על עצמה הייתה מעט לפני מותה של אמי. יום אחד סיפרה לי, תוך שאני ישובה על קצה מיטתה ואוחזת בידה, שהיא רואה את אמה המתה מושכת אותה אליה מן הצד האחר.
בתצלומים הראשונים שלנו יחד היא אינה מביטה בי. לימים סיפרה סבתי לאחותי, שאמי השאירה אותי עם לידתי במחלקת התינוקות של בית החולים, ובמשך שלושה חודשים לקחה אותי הביתה רק בלילות. היא ניסתה להיניק, אך שדיה הפכו, כך סיפרה, עיסה של דם, לכן חדלה.
החוט הטבעי המשוך בין אם לבת לא הצליח להימתח בינינו. במקומו אולתר קשר שדמה באיכויותיו למיני הכפיתות שהשתמשנו בהן במחנות הצופים של ילדותי: חבלים עבים, מחוספסים, שכבלו אלה לאלה במין פיתול מורכב קורות עץ שביקשו להיפרד. לא ידעתי זאת, לא בצלילות שבה אני יודעת זאת עכשיו, עד שילדתי את בני הבכור. ההיקשרות שלי אליו דמתה ל”קליק” המרגיע המבשר שדבר מצא את מקומו בתוך דבר אחר; שמשהו ננעל באופן בטוח, הכרחי, שאינו ניתן לערעור, ושעל בסיס הנעילה הזו אפשר לטלטל את החיבור הזה, שבאופן הפשוט ביותר, הטבעי ביותר, יחזיק מעמד. צליל הנעילה הזה לא אפיין מעולם את החיבור של אמי אליי. להפך. הייתה איזו יתמות רופפת ששרתה על שתינו, יתמות ששימשה רקע עגום, מתמשך, לרגעי החיבור שהבליחו מדי פעם והתנדפו כלעומת שבאו.
בהיותי בת שנתיים נסעו הוריי באחד מערבי שישי למופע מחוץ לעיר, והשאירו אותי ואת אחותי, שהייתה כבת שנה, לבד בבית, כשקו הטלפון פתוח אל דירת השכנים. השכנים, בעצמם זוג צעיר, אמורים היו להאזין מדי פעם לשפופרת הפתוחה ולבדוק שאיננו בוכות. אלא שהקו נותק, השכנים שקעו בעיסוקיהם, וכששבו הורי מצאו את אחותי שכובה בתוך שלולית קיא ואותי מנסה לטפס אליה מן המיטה האחרת, בוכה בכי תמרורים.
אירוע דומה התרחש בערך באותן שנים, אולי מעט לפני האירוע הזה. אמי נהגה להושיב את אחותי ואותי בעגלת תינוקות משותפת, זו מאחורי זו. הפרש של שנה היה בינינו, אני איחרתי ללכת ואחותי איחרה לדבר, וכך הרכבנו מין יציר כלאיים משונה, שאחותי הייתה רגליו ואני פיו. יום אחד השאירה אמי את העגלה כשאנו ישובות בתוכה מחוץ לחנות המכולת, שאליה נכנסה כדי לקנות מצרכים לארוחת הצהריים. אך הפנתה אלינו את גבה — נענעה אחותי את העגלה קדימה ואחורה, וזו החלה לדהור במורד הרחוב והתגלגלה אל הכביש. במזל הצליחו עוברים ושבים לעצור אותה ולהשיבנו.
אין לי כל זיכרון משני האירועים האלה, שסופרו לי יותר מפעם אחת על פני השנים, תמיד בחיוך, כצמד מעשי משובה. מעולם לא הבנתי איך התיישבו בדעתה של אמי עם דימוי ה”אמא אווזה” שהזדהתה אתו כל כך. הֲתֵדְעוּ מִי אֲנִי? מַלְכַּת הָאֲוָזִים אֲנִי וְאֵלֶּה יְלָדַי, נהגה לשיר לנו, ושרנו גם אנחנו לילדינו כעבור שנים בעקבותיה: כָּל הָאֲוָזִים שְׂמֵחִים, כִּי הוֹלְכִים הֵם יְחֵפִים.
כשעליתי לכיתה א’ העלינו על הבמה הצגה לקראת חג החנוכה. אינני זוכרת את אבי בקהל, אולם אני זוכרת היטב את אמי ישובה בשורה הראשונה כשלצִדה מרתה, הגננת האהובה. ההצגה הייתה בת שלוש מערכות, ובכל אחת מהן צריך היה ללבוש בגד אחר. מחמת ההתרגשות הסתבכו ידיי בכפתורי הבגדים ולא הצלחתי לעלות אל הבמה בזמן. לכל מערכה הגחתי מאחורי הקלעים באיחור של כמה דקות, מתגנבת בהיסוס אל מעגל הרוקדים או מצטרפת לבית האחרון של השיר. כשהסתיימה ההצגה רצתי, בתוך המון הילדים, לזרועותיה של אמי. עיניה רשפו: כולם התביישו בך, לחשה לי. אפילו מרתה.
כל אימת שרבנו זה עם זה, במהלך הנסיעות הארוכות מעיר לעיר, נהגו אמי ואבי לעצור בשולי הכביש המהיר, להוציאנו מן המכונית ולהשאירנו שם. הם היו נוסעים כך בלעדינו קילומטר או שניים ואז מסתובבים וחוזרים. אף שידענו שיחזרו, הדקות שחלפו עד שראינו את הפיאט הלבנה מזדחלת לעברנו ארכו נצח. בשנייה שבה התרחקו חזרנו כמובן להיות קרובים מכל קרוב. אחוזים זה בזה חיכינו להם ולא הוצאנו מילה מפינו עד שובנו הביתה.
היו גם עונשים קשים יותר. נעילה בשירותים אם לא סיימנו את ארוחת הערב, השלכות תכופות אל מאחורי דלת הבית, שמאחורי אכזריותן הסתתרה תמיד, כך נדמה לי, איזו תקווה שנבין, שנתנצל, שנעזור לה לסלוח לנו. בכל פעם שסירבנו לשתף פעולה עם כללי הטקס (היא הייתה מציצה מדי שעה מבעד לחריץ המנעול כדי לשאול אותנו, הישובים בחוץ, אם התחרטנו) הייתה מתכווצת, נזופה, מעברה השני של הדלת הסגורה עד שכבר לא היה ברור, ככל שחלפו השעות, מי המשליכה, מי המושלכים.
כשהיינו בנות ארבע־עשרה וחמש־עשרה נשלחנו, אחותי ואני, עם סבתי ללונדון. זו הייתה פעם אחת מני רבות שבהן הוטל עלינו ללוותה בתואנה שזו ההזדמנות האחרונה (היא הייתה בת שבעים וחמש בשנה ההיא, ולמען האמת חיה כמעט עשרים ושתיים שנה לאחר מכן עד שמתה בשיבה מופלגת). התארחנו באחד הפרברים, בבית קרובי משפחה שאירחו בעבר גם את הוריי. אב המשפחה, בעצמו סב לנכדים, נהג לשלוח את ידו אל החזה שלי בכל הזדמנות. כשסיפרתי על כך לסבתי הפטירה בשקט, נו, אבל הוא מארח אותנו כל כך יפה. למדתי להפיל מידיי חפצים ולהתכופף להרימם בכל פעם שעבר לידי כדי למנוע ממנו לגעת בי. גם את אחותי לימדתי לעשות כן. כששבנו הביתה סיפרנו על כך לאמי. רק אז הסתבר לנו שהיא ידעה שכך הוא נוהג, ולא זאת בלבד אלא שגם לה עצמה עשה לא פעם את מה שניסה לעשות לנו. ולשם שלחת אותנו? שאלנו נדהמות. היא לא חשבה על כך.
נדרשו לי שנים להבין שחלומה ללדת ילדים רבים (רציתי שישה, אמרה תמיד, אבל אבא עצר אותי) היה למעשה החלום ליצור גשר של ידיים קטנות, אחוזות זו בזו, מעל לתהום שהייתה פעורה תחתיה.
הזמן לימד אותי עוד משהו. הוא לימד אותי דרך ארץ כלפי מה שבהיעדר מילה אחרת אפשר לכנותו השתדלות. אחד הגילומים היפים של ההשתדלות הזאת היו התחפושות שנהגה לתפור לנו בפורים. מעולם לא העבירה בינינו תחפושות ששימשו מי מאתנו בשנה הקודמת. כל תחפושת נתפרה במיוחד לילד או לילדה שלהם נועדה, וכל תחפושת הייתה מלאכת מחשבת של דמיון ותשומת לב לכל פרט, אף הזעיר שבזעירים: טרובדור, חתול במגפיים, כפתור ופרח. כל אחת מן התחפושות הללו הייתה קשורה בפתגם, ביצירה מוזיקלית או בדמות מאגדות הילדים המוכרות פחות, וכל אחת מהן אצרה בתוכה איזו קרבה סודית לילד או לילדה שעטו אותה. בבוקר החג נהגה להושיב אותנו על מעקה האמבטיה ולאפר אותנו בזה אחר זה. שנאתי את ריח הליפסטיק האדום אך אהבתי את מגע ידיה על פניי, ואת הרכות הפתאומית שבה הביטה בי מקרוב ברגעים האלה, מחייכת בסיפוק מהול בהתרגשות מול יצירתה
שלה.
כבת למעשנת כבדה לא היה דבר שהרתיע אותה יותר מריח רע הכלוא ללא מוצא בחדרים סגורים, ולכן נהגה להשאיר את חלונות הבית פתוחים לרווחה בכל עונות השנה. בחורף נעה הצינה מחדר לחדר, מה שגרם לארבעתנו להצטופף סביב תנור הנפט הקטן, מתחרים בינינו על המקום המועדף ליד האש החשופה. מאחר שביתנו שכן על שפת הוואדי, הרוחות שרקו תדיר במרזבים, נענעו את חבלי הכביסה, התנפצו אל התריסים. כל מה שלא היה אחוז היטב, על הגג או בחצר, נסחף. תנור הנפט פִּייח את האוויר ולא פעם כבה. בבקרים הקרים מיאן מנוע המכונית להידלק ונאלצנו לדרדרה במו ידינו במורד הרחוב, על כביש האספלט המבוקע, רטובים עד לשד עצמותינו.
היינו מן המשפחות היהודיות הבודדות שגרו על גבול הכפר כבביר. יש שחסם את הכביש באמצע היום עדר עיזים, או שקבוצת תרנגולות שנמלטו מן הלולים האטו את התנועה משום שהידסו, לאִטן, במרכזו. הכול היה צפוי ודבר לא היה צפוי. יום אחד נודע לאמי שפשטה בכפר דיזנטריה. היא רצה אל הרחוב ומשכה אותנו הביתה בתואנה כלשהי, צעדיה מהירים ומבוהלים. רק כשנכנסנו סיפרה לנו שילדי הכפר שאִתם שיחקנו חלו גם הם. היא לא רצתה לביישם, לכן לא אמרה דבר בפניהם. המילה דיזנטריה, שלא הבנתי את פירושה, נרשמה בתודעתי מאז לא כמחלה אלא כנשק סודי שיש בכוחו להדיר או להשפיל.
כשפרצה מלחמת יום כיפור הוזעק אבי בין ראשוני חיילי המילואים. בבוקר אותו יום עוד הקמנו אוהלים על חוף הכינרת, במה שתוכנן להיות קמפינג שיימשך מיום כיפור ועד סוכות. אבי ניפח סירת גומי כתומה, עמס עליה אותנו ואת ילדי חבריהם של הוריי וחתר אתנו ללב האגם. פתאום האפירו השמים. אינני זוכרת את מראה המסוקים שהוריי קלטו מיד, רק את התחושה שהתכלת הצלולה הפכה עכורה כאילו עמד לרדת גשם, ואת החיפזון המתוח שבו ארזו הם וחבריהם את האוהלים, שקי השינה והצידניות ונסעו בחזרה הביתה. הייתי בת שבע, וחשבתי לעצמי שהעולם שהכרתי שינה את פניו. ימים מספר לאחר מכן הופיעו על מפתן הבית הורי חברינו מן הכפר. בואו אלינו, אמרו לאמא שלי. אתנו תהיו מוגנים. שהינו אצלם, לסירוגין, במשך שבועות מספר, עד שאבי שב. הניצחון הגדול של המלחמה היה עבורי מחוות האהבה ההיא.
כפות ידיה של אמי נכוו תדיר עת הרתיחה את חיתולי הבד שבהם חותלו התינוקות, ואחר הכחילו מקור כשתלתה אותם על חבלי הכביסה. לא פעם, כשרוקנה את החיתולים הצואים לתוך השירותים והניחה למי האסלה לשטוף אותם, נגררו אלה פנימה וסתמו את פתח הביוב. יחסה לתקלות מן הסוג הזה היה כיחסו של רואה חשבון לחישוב שהשתבש. הן הולידו אין־ספור פעולות תיקון מיותרות: פתיחת הביוב גררה את סיוד חדר השירותים, ואילו הסיוד, בתורו, גרר את סידור המזווה כולו מחדש. עד שנסתם פתח הביוב לא ראתה בכלל שבמזווה יש אנדרלמוסיה גמורה, אמרה, ועכשיו אינה יכולה לראות שום דבר אחר.
אך היו שעות לא מעטות שבהן התמלאו החדרים שמחה: מכשירים חשמליים שנקנו בעמל רב, מתכונים שנוסו לראשונה, צליל האמבט המתמלא מים בחמש בבוקר, טרם התעורר הבית אל יומו, והידיעה שהיא טובלת בו, עטופה קצף חם כעוגת חג.
היא אהבה לבשל וגם בישלה ללא הרף לאורך שנות הילדות שלנו, אך למעט ארוחות סוף השבוע, שהלכו והשתכללו עם השנים, היו ארוחות היום־יום דלות וחוזרות על עצמן: לחם לבן מטוגן בביצה בבוקר — מטפחת כרוכה על שערה הבהיר כדי שלא ידבק בו ריח השמן — נקניקיות וספגטי בצהריים, מלפפונים חתוכים בקעריות שמנת בערב. מעולם לא הכינה לנו כריכים לבית הספר. בקומנו בבוקר חיכו לנו על השיש במטבח פרוסות לחם, גביע קוטג’ פתוח וממרח שוקולד, כדי שנכין אותם לעצמנו.
בסופי השבוע, לעומת זאת, הייתה מתייצבת במטבח ברוב טקס, טרנזיסטור קטן נוהם לידה וספרי המתכונים מקיפים אותה מכל עבר. בסופו של דבר היו נערמות על שולחן ארוחת הערב המשפחתית עשרות מנות, שהקשר ביניהן היה רופף מאוד אם קיים בכלל: מאפי ירקות מלוחים לצד קוגל מתוק ואורז, עוף שזוף בתנור לצד דגים, קציצות בשר ופרחי דים־סאם. הכול הוגש בערבוביה, ללא סדר, אך לא היה איש מן היושבים סביב השולחן המאורך שלא מצא משהו שיוכל לנעוץ בו מזלג.
היא עצמה אכלה כציפור. סבתי נהגה לנזוף בה על כך בכל פעם שהתארחה אצלנו, אני זוכרת היטב את הערב שבו התפרצה עליה אמי בדמעות, אני כבר בת חמישים וחמש, את לא יכולה להגיד לי לגמור מהצלחת. לרוב הייתה עסוקה בצלחותיהם של אחרים, טורחת למלא אותן שוב ושוב או משרבבת את שפתיה באי־נחת כשהכריזו ששבעו. היא נראתה מתוחה וחרדה במהלך הארוחות הללו, כמו העמידה עצמה שוב ושוב במבחן עלום שפחדה להיכשל בו. רק משפונה השולחן נשמה
לרווחה.
מעולם לא חששה שתאבד את שפיותה, אך כן חששה, תדיר, ממה שכינתה “אובדן השכל”. לא פעם ראיתיה מחפשת בייאוש אחר מילה מתאימה, שם שנשמט, לחן שלא הצליחה לחזור עליו בסולמו המוזיקלי המקורי. הפחד הזה היה קשור בפחד קדום הרבה יותר, שמא לא תצליח לעמוד בציפיות שהופנו כלפיה כבת להורים שהיו עילוי בכל קנה מידה. לידם, וגם ביחס לְאָחיה ולְאָחיה־למחצה, תפסה עצמה תמיד כנגררת מאחור.
הדבר התגלגל בצורות שונות גם ביחסה לארבעת ילדיה, שנתפסו חליפות כמפצים על היעדר השכל או כמגלמים אותו, והורחקו או קורבו אליה בהתאם. גם האיש שעמו בחרה לחלוק את חייה, אבי, היה שילוב מתעתע מן הסוג הזה: כבן למשפחת פועלים פשוטה, שאמו לא ידעה קרוא וכתוב, גילם את מה שתפסה כהיעדר (ה)שכל(ה), והיא אכן בזה לו על כך לאורך כל שנות חייהם המשותפים. כאוטודידקט מקורי שכתב וצייר, שקרא אין־ספור ספרים, שלימד עצמו מוזיקה, פילוסופיה, אמנות, שהיה נכון תמיד להיעצר מול כל גילוי של יופי — שימש חליפות גם כפיצוי על מה שתפסה כהיעדר ה(ה)שכל(ה) שלה עצמה.
היא קראה אין־ספור רומנים, אך אף שזכרה את עלילותיהם במדויק, לא ידעה להגיד עליהם דבר מעבר לזה. ככלל, חיי רוח סימלו טריטוריה שהרגישה מודרת ממנה, ולכן טרחה לזלזל בהם בכל הזדמנות. יום אחד הגיעה לביקור בביתי ונזפה בי על כך שאני מוציאה את רוב משכורתי על ספרים ותקליטים. עולמות הספרות והמוזיקה שחלקתי עם אבי, ושהיא הרגישה מאז ומעולם מחוץ להם, נותרו מוכתמים בעיניה, נחותים דרגות אין־ספור מעולמות המעשה. זה מה שעמד ביני לבינה תמיד: המרווח המפריד בין מה שאני תפסתי כחשוב מעבר לכל מידה ואילו היא קטעה בהינף יד, או נהגה בו בסוג של אטימות.
אך את היחס כלפי העזובים למיניהם, בני אדם ובעלי חיים כאחד, חלקנו. היא אירחה דרך קבע בביתנו ילדים חסרי בית מבית הספר שניהלה, אוסרת עלינו למחות על כך שגנבו או קלקלו צעצועים שהיו יקרים לנו. לא פעם גייסה את אחיי הצעירים למבצעי סיוד בתי נזקקים. אחותי ואני נהגנו להניח לבקשתה מדי בוקר, בהיחבא, מצרכים על סף דלתה של אחת השכנות, שנודע לאמי על מצבה הכלכלי הקשה. השכנה ההיא מעולם לא הבינה מנין הגיעו אליה כיכרות הלחם, החלב, הביצים והחמאה. גם אבי לא הבין את הפער בין המצרכים המעטים שהוכנסו למזווה שלנו לבין חשבון המכולת המנופח שהגיע אלינו בסוף כל חודש. כשהעיר על כך ציוותה עלינו להחריש. אחרי מותה סיפר לנו אחד התלמידים שלה איך קנתה לו אופניים כפרס על כך שהצליח ללמוד לקרוא. היא מעולם לא סיפרה לנו זאת בעצמה. כן זכרנו כולנו איך עצרה יום אחד בגופה שיירת מכוניות ברחוב ראשי סואן, חרף מחאות הנהגים, כדי לאפשר לשיירת צבים לחצות בנחת את
הכביש.
מצד אחד לא היה דבר חשוב לה יותר ממראית העין: לארוחות החג הוזמנו תמיד אורחים שתפקידם הבלתי מוצהר היה לשמש עדים למשפחה המפוארת שהקימה, עדים שלמענם לוהקנו כולנו לתפקידים קבועים מראש: אלה המנגנים, אלה העורכים את השולחן, אלה שבהישגיהם מתגאים סביב המנות האחרונות. ומן הצד האחר היה עולם כמוס של חסדים שהרעיפה על מי שמעולם לא היו שם כדי להעיד עליה, עולם של מתן בסתר, של נדיבות לשמה. כך קרה שאת חולשותיה הפגינה לעיני כול, ודווקא את יופייה הגדול הסתירה.
עמדתה כלפי כל סוגי הקניין הייתה מורכבת. לא פעם קינאה בחברותיה, שהיו בעלות בתים יפים ומטופחים, ושלידם נדמה ביתנו ישן ומָהוּהּ. עם זאת, לא ראתה עצמה ראויה לשפע שביקשה אִמה להרעיף עליה, שפע שהיא תפסה, בצדק או שלא בצדק, כפיצוי על אהבתה שלא ניתנה לה מעולם, או כמתת חסד הקשורה בכך שאִמה נואשה מן האפשרות שבתה תפרנס עצמה באופן הראוי למעמדה. יום אחד גילינו, בשובנו מבית הספר, מקפיא ענק הניצב על השביל המוביל אל הבית. סבתי שלחה לה אותו בהפתעה, אך אמי סירבה להכניסו לביתנו. במשך שלושה ימים תמימים נותר המקפיא על השביל כמנחה שנדחתה, אנדרטה עגומה ליחסי
אם־בת שכשלו, עד שהוחזר אחר כבוד אל החנות שבה נקנה.
היא לא הייתה בעלת הומור. מימיה לא סיפרה בדיחה, ואם סיפרה — קלקלה אותה מראש. אך הייתה לה שפה פרטית, מצחיקה להפליא, שכללה מיני ביטויים שאת חלקם המציאה ומכל מקום השתמשה בהם לאוזנינו בלבד. כך למשל היה הביטוי אֵטֶה־פֶּטֶּטֶּה, ששימש ככינוי לנשים מסוג מסוים: נעלבות בקלות, מרוכזות בעצמן, טופפות על עקבי סיכה ומלהגות להג בורגני. או ההצמדה שלה את הכינויים “כבדים” ו”נוצות” לבגדים שהיה עלינו להוציא ממכונת הכביסה ולתלות על החבל המתוח תחת מעקה המרפסת: “כבדים” היו המכנסיים, הסוודרים, החולצות. “נוצות” היו הלבנים והגרביים. את תתלי את הנוצות, הייתה פוקדת עליי מעברו השני של סל הכביסה, אני את הכבדים. אם היה היגיון נסתר בכינויים האלה הוא נבצר מבינתי. הסכנתי להם בעיקר מפני שהם יצרו בינה לביני מרחב פרטי, אינטימי, אולי הדבר הקרוב ביותר לחיבור המתגלה מעצמו: שפה משותפת.
כשהחלידה שידת הברזל הקטנה שניצבה תחת הכיור אמרה — היא מזיעה! כשנרטב משהו הייתה קוראת — הוא החליד! ולועגת לאבי שלא הבין את כוונתה. זיעה הייתה הכינוי לחלודה, ואילו חלודה הייתה הכינוי לכל סוגי הרטיבות. בימי החורף, למשל, החלידו הגרביים שלנו כשנכנסנו לשלוליות הבוץ בחצר.
נוסף על אלה ההרגל המשונה שלה לכנות בני זוג בשם אחד משותף: אֱפִי וְעָדָה כונו אֶפִי וְאֶפִינָה, לרָפִי וַהֲדַסָּה קראה רָפִי וְרָפְקָה, והצירוף המביך ביותר הוצמד לְרִיקָה וְרָמִי, זוג חברים שהתעקשה לכנות, למרבה הצער גם בפניהם, רִיקָה וְרִיקָקָה.
השפה הייתה אוסף כללים שהשתבשו, או נכון יותר, השיבוש עצמו הפך להיות הכלל המרכזי של השפה. כשכעסנו עליה הייתה אומרת בפרצוף נעלב: אל תכעס עָלוֹ! עָלוֹ היה עליו, עליו היה עליי. המשפט הזה (אל תכעסו עליי), על הפרצוף הילדותי שליווה אותו, היה מפזר מיד כל אפשרות לכעוס.
כשלעצמה, לעומת זאת, כעסה לא פעם. כְּרוּכְיָה, הייתה מסננת מאחורי גבי או גבה של אחותי כשהרגזנו אותה, סְמַרְטוּט. אבל היו גם כינויי החיבה המפייסים, מיני צירופי הגאים פרטיים שיוחדו לכל אחד מאתנו עם וללא קשר לשמנו ונשרכו בעקבותינו תדיר במסדרונות הבית: דּוּקִי־לִי, דְּזִיפִּי, אוּרְקוּ, צירופים שחיים שלמים נדחסו לתוכם, שלעולם נהגו בקול רך, מהוסה, רווי געגוע.
אחד השירים הראשונים שדקלמה לי על־פה היה שירה של קדיה מולודובסקי על הילדה אַיֶּלֶת (כְּבָר בַּחוּרָה בַּת שֵׁשׁ, עִם תַּלְתַּלִּים כָּאֵשׁ) שיש לה שמשייה כחלחלת: קוֹרְאָה הָאֵם לַבַּת בְּקוֹל־עֲנוֹת, מְצַלְצְלִים הַחַלּוֹנוֹת. וְגַם הָאָב שָׁחוֹר מִפִּיחַ, בְּקֻרְנָסוֹ מֵטִיח: הַבַּיְתָה חִיש! צָרִיךְ שִׁיר־עֶרֶשׂ לְזַמֵּר לָאָח, צָרִיךְ לִשְׁטֹף סִירִים וּכְלֵי־מִטְבָּח, צָרִיךְ לִשְׁאֹב דְּלִי מַיִם, צָרִיךְ לִתְלוֹת כֻּתֹּנֶת וְגַרְבַּיִם. וּבֻלְבּוּסִים צָרִיךְ לִקְלֹף, וְהָרִצְפָּה צָרִיךְ לִשְׁטֹף, לִקְרֹא מְעַט בְּטַעַם, לִכְתֹב מְעַט בְּטַעַם, זִכְרִי, כִּי מִן הַבַּיִת אֲגָרְשֵׁךְ הַפַּעַם!
בשונה מאבי, שקידש את החופש לבהות, אמי דמתה יותר לאב השחור מפיח המאיים לגרש מן הבית את ילדתו החולמת. ובכל זאת, כשדקלמה את השיר ההוא ידעתי שלבה גם יוצא אל הילדה אַיֶּלֶת. למדתי זאת מקולה שהתעבה והתקשח כשדיברה בקולו של האב המֵטִיחַ בְּקֻרְנָסוֹ ונסוג כשקראה עם האם בְּקוֹל־עֲנוֹת, אך התמלא ערגה כשהגיעה אל הבית האחרון ובו אֶת כָּל הַגַּלְגַּלִּים רוֹתֶמֶת אָז אַיֶּלֶת, עוֹשָׁה מֵהֶם רַכֶּבֶת
מִתְפַּתֶּלֶת.
והיו הערבים בחדר הילדים, והעמעום המעגלי, החוזר, של ההשכבה בטרם השכבה: פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב, היה קולה הדק נפתח לצדדים כמו מפתה אותנו לטעום את המילים, ללעוס מעט ואז להרפות מהן תחת הלשון כך שמתיקותן תתפשט מעצמה, ושפתינו הקטנות ממלמלות אִתה, צייתניות, תוך שעינינו הולכות ונעצמות: אַגָּס וְתַפּוּחַ, וּדְבַשׁ לְקִנּוּחַ, וְרָקִיק צְהַבְהַב עַל צַלַּחַת זָהָב.
אחר הצהרים נהגנו לארוב לרגע שבו תתיישב סוף־סוף בכורסה הנוחה בחדר האורחים, רגליה מורמות על השולחן וכוס קפה מונחת לצִדה. זה היה רגע יחיד שבו הרשתה לעצמה מה שבכל זמן אחר היה בעיניה בזוי ובטלני. בשקט, כחבורת גמדים קטנים, היינו מתיישבים למרגלותיה וטובלים, אחת אחת, עוגיות בספל הקפה שלה. היא מעולם לא מחתה על כך.