כל מעשיות חלם- אלה הידועות יותר ואלה שפחות – הופכות במעשה חלם לסיפור אחד. הספר מתאר את עלילותיו של אחד מבני חלם, בן הנפח החלמאי, המנסה לברוח לא רק מעיר הולדתו אלא גם מהגיונה הגרוטסקי. הוא מבלה שנים בגלות בעיר הסמוכה לחלם, העיר Z, שם שולטים השכל הישר והחשיבה המעשית. במהלך השנים הללו הוא נתקל שוב ושוב באחיו החלמאים ובהגיונם המוזר. לאחר כמה אירועים מחרידים הוא נאלץ לשוב בפעם האחרונה לחלם – עתה בראש תושבי העיר Z – כדי להילחם בעיר הולדתו ולהחריבה.

חלם אינה עיר. חלם היא גבול שאינו תוחם כל שטח. אנו רואים רק את גבה הרחב, ולא יכולים להבין לאן צופות פניה. חלם מפרידה בגופה ממש בינינו ובין אותו הדבר שאינו ולא כלום. אך אפילו חלם אינה כל יכולה. לעתים חולפים דרכה משבים של מוות, של אימה, של יופי, של כל מה שהיא מנסה לגונן עליו מפניו, משבים המהבהבים לרגע באיזו להבה עמומה בקצותיה הנידחים של תודעתנו, להזכיר לנו שחלם שם עבורנו, כדי לשמור שלא נתפזר אל האין-סוף, ואיך יעשו זאת בני תמותה, אשר כמותנו, כאותם כותבי קורותיה, אם לא באמצעות לעג אין-קץ.

יניב חג’בי מלמד באוניברסיטת אמסטרדם. מחבר הרומנים המדריך התימני לכתיבת אגדות (בבל, 2009) וספריית הלוויתן (כתר, 2017).

פרק ראשון

אמצע

אפשר להגיד שהכול החל, יש שיאמרו, כמו כל הסיפורים כולם, בגניבת ירח. אפשר לומר שהכול הסתיים, כמו תמיד, בגניבת ירח. לפני שנספר על כך כדאי אולי להתחיל במקום אחר.

הדרך אל בית הקברות

שַמש בית הכנסת נקש במקלו בכוח בתריסי הבתים שטופי השמש. “לצאת, לצאת, הגיעה השעה, לצאת לצאת, הגיעה השעה.” בן הנפח הביט החוצה מבעד לתריסים. כשהיה שומע את קריאותיו של השמש מתגלגלות במורד הרחוב, היה ממהר להצמיד את פניו אל חלונות הבית. בבית ממול, מצידו השני של הרחוב, עמדה בת השכנים, פניה שלה מחוצים גם הם לחלון הפונה אל הרחוב, בציפייה חרֵדה לחבטת מקלו של השמש. מבטו של השמש פנה תמיד קדימה, תמיד אל הבית הבא, בעוד ידו האוחזת במקל פשוטה לאחור להכות בתריסי הבתים. המקל, למרבה ההפתעה, מעולם לא פגע בחלק התריס שהגן על פיסת הזגוגית, שאליה היו צמודים פניו של בן הנפח. בן הנפח דמיין תמיד איך השַמש מתאמן על חבטותיו המדויקות, על הודעותיו המתחלפות, שכבר מקריאה ראשונה שגורות היו בפיו כמו שיניו השבורות. פעם קרא למשל, “מלחמה חלמאים, מלחמה”, או בפעם אחרת, “התבשרו חלמאים, הילד חלמאי הוא”, ועתה היה זה “לצאת, לצאת, הגיעה השעה.” השמש נקש עתה על דלת החנות הצמודה לנפחייה, חנותו של עושה המסגרות, וקרא שוב, “לצאת, לצאת, הגיעה השעה.” השעה שהגיעה הלכה והתרחקה עם השמש וקולו במורד הרחוב.

אנו אומרים “רחוב”, אך בחלם, שהבתים בה פזורים בלא סדר, רק עינו הנדיבה של המתבונן יוצרת רחובות-של-רגע. פעם בתים אלה רחוב הם, ופעם אלה. אם רחובותיה כך, על אחת כמה וכמה בתיה, שקירותיהם עקומים ומעוקמים כולם. פה פוקעת דלת מן המשקוף, ושם מותירה אחרת חרכי ענק בפתח. אין ולו תריס אחד בחלם המכסה חלון בשלמותו, כשם שאין חלון המכסה את מסגרתו. הוסיפו על כך מעגלים כהים של עפר תחוח, שנחפרו ברחובותיה ונסתמו בלא כל סיבה נראית לעין, והרי לכם מעין תמונה של חלם במילואה. באותו יום חגיגי החנויות נותרו סגורות. הנפח לא טרח באותו הבוקר להצית את האש בתנור שבסדנה הצמודה לביתו. דלת חנותו של עושה המסגרות, מאז שב מביקורו המפורסם בעיר Z, הייתה סגורה ממילא במשך רוב שעות היום. מחוץ לחנות, שעונה על הקיר בצד הפתח הסגור, מופקרת למשמר-תמיד של הציבור, עמדה מראת ענק סדוקה. הייתה זו העבודה האחרונה שקיבל ושמעולם לא סיימהּ. הוא לא טרח להיזכר מי הזמינהּ. ברסיסים המשורטטים בה השתקפו מרוסקות זו אל זו דמויותיהם של ההולכים ברחוב. איש לא ידע אם הובאה לתיקון לאחר שנסדקה או שהסדקים ניבעו בה מעצם עמידתה חסרת התוחלת. משום מה, דווקא היום, בניגוד למנהגו העצל בימים כתיקונם, מיהר עושה המסגרות לצאת מהבית, הצטרף אל הצועדים ופיזר חיוכים לכל עבר כבעל שמחה.

בני משפחת הנפח עמדו בפתח הבית לבושים בבגדיהם הטובים. בן הנפח לא הבין. ממילא הם הולכים להתרבץ שם בעפר זה בצד זה, זאת אומרת בתקווה שבוץ הגשמים האחרונים כבר התייבש. למה בבגדי השבת. הוא לא הבין. הוא מעולם לא הבין אותם. השַמש, שהגיע בינתיים לקצה הרחוב, חזר מצידו השני, כשהוא מכה עתה על תריסי הבתים שממול. בת השכנים עצמה את עיניה, מתענגת על חרדתה מהחבטה הצפויה. “לצאת, לצאת, הגיעה השעה.” אנשים החלו לטפטף מן הבתים רגע לפני שיקלחו יחדיו בזרם של בשר, לא במורד, אלא, מעשה ניסים, במעלה הרחוב הראשי של חלם העיר. האירועים שיתוארו כאן היו רגעים שהצליחו לפרוץ את הקיום האטום של העיר הזו ותושביה, ולהישרט בבשרו. אף על פי שהקיום הזה, על הגיונו הטמיר והעריץ, זר היה לו תמיד, הוא היה חלק בלתי נפרד מהם, חלק מזרם הבשר הזה, חלק שנעלם בשלם, שלא ידע שהוא חלק, שלא ידע שיש שלם. היום, בבית הקברות, הוא עתיד להינתק מהם. היום בן האלים שבו עתיד למות. היום האדם שבו עתיד להיוולד.

מה בין העיר חלם ובין העיר Z

זיכרונות הם הצלקות שמותירים האירועים בזמן הפצוע. אותו היסטוריון, אותו אחד שנשוב ונפגוש בהמשך, היה מסתפק אולי בכתיבת המילים הסתומות “להישרט בבשרו”, אך לא זו הדרך לספר את עלילותיה של חלם. צריך לצייר את השריטה, לתאר את הרגע שבו פגש הגוף הזר של האירוע בעורו העדין של הזמן, את החריץ שעשה בו, את עומקו, את הכאב. בין העיר חלם ובין העיר Z לא רק אותו הר ידוע עומד, אלא עולם ומלואו יש שם. Z עיר גדולה ובמרכזה נהר זורם בכוח, נהר הנעלם בדומייה מפתיעה אל-נמל-אלי-ים שבקצהו, וגם תחנת רכבת יש בה וכיכרות ובתי מידות. חלם קטנה היא, ועלובה, וכל צרכיה כמעט, הקטנים עם הגדולים, בעיר Z יימצאו. Z שוכנת לחופו של ים, ועל החוף מרחצאות ובתי מרפא רבים, ובהם בריכות מים מתוקים וגם מלוחים, בעוד חלם נוטה אֶל גדתו של אגם, וכולה בוץ היא. מה מרחבים פרושים סביב Z, מרחבי הים הכחול מכאן ומרחבי המישורים הגדולים מכאן, חלם תחומה היא בין האגם מצידה האחד ובין ההר מצידה האחר. מה חלם מלאה בחלמאים, ומה ב-Z חלמאים… רק אורחים נוטים ללון המה. מה רַבָּהּ הגדול של חלם גר בחלם, רבה של Z בעיר Z יגור. שתי ערים סמוכות כל כך וביניהן, כאמור, עולם ומלואו.

חביצת הלב

רבה הזקן של Z, העיר הקרובה ביותר לחלם, לא היה איש מדון. להפך. כשם שביקש את טובתם של בני עירו כך רצה בטובתם של החלמאים, וכשם שרצה בטובתם של אלה רצה בטובתו של העולם כולו, וטובתה של עיר היכן מתחילה אם לא בראשי העדה ופרנסיה. פעם בא זה לחלם בראש תלמידיו כדי לבקר את חברו, רבה הגדול של חלם, אותו הרב העתיד להיעלם כמה שנים לאחר מכן. ביקש רבה של חלם לתהות עם חברו על מעשה בראשית. הצביע על עגל שרק אתמול נולד בחצרו, ואמר לרבה של Z, “ראה, ראה, השגחת הבורא, אדם ניתנוּ לו שתי רגליים, ואינו יודע להשתמש בהן אלא רק כמה וכמה זמן לאחר לידתו, בהמה, להבדיל, ארבע רגליים ניתנוּ לה, וכיוון שנולדה מיד היא יודעת להשתמש בהן ועומדת ומהלכת.”

עיני הרב של Z נעוצות היו בעמיתו החלמאי, חודרות, מתעלמות מצחקוקיהם של תלמידיו שהקיפו אותו. זה תוהה על פלאי הבריאה וזה תוהה על דברי חברו. זה נדהם על מעשה מדרגה ראשונה וזה על מעשה מדרגה שנייה, והעגל מצידו רובץ מנמנם על הקרקע. הרב של חלם הביט סביבו בגאווה, כך נדמה, ואת חזהו מילאו הרושם שהותירו דבריו על רבה של Z, וקולות ההשתאות שהשמיעו כמה מחבריו החלמאים. אלה ששמעו את המולת הקולות, התכנסו ונעמדו סביב רבם. רבי צדוק היה שם, ורבי ליבקי, ואפילו טודרוס בן גימפל העגלון הסקרן היה שם. ביקש אפוא הרב החלמאי לבחון את כוחה של הברייה הצעירה. הוא פשט את שתי ידיו, תפס לעגל בזנבו והתחיל מושכו אליו. המגע הזר החריד את העגל מותש הלידה ממקומו, והוא פרץ בריצה על כל ארבע הרגליים, שזה עתה נולדו, מתוך החצר לרחוב. הרב החלמאי רק הידק את אחיזתו בזנבו של העגל, וכך נגרר אחריו. חברו, רבה של Z, מיהר לרוץ אחריו, וחרדה ניכרת בפניו, בעוד תלמידיו הצוהלים רצים בצידי הדרך ומצביעים על רבה של חלם הצועק “אחים, מהרו וקצצו זנבוֹ, שאם לא כן הוא הורגני.” יד כבדה הושטה מתוך אפלת הנפחייה ותלשה את הרב הזעיר מתוך תנופת מרוצתו, והניחה אותו בבטחה על האדמה. העגל המשיך לשעוט במעלה הרחוב. מן הכיוון ההפוך הגיע מתנשף רבה של Z. זה, פניו חמורים, היסה בקול את תלמידיו המתגודדים בצחוק גדול סביב רבה הגדול של חלם, שנתמך עתה בידי הנפח המגודל. ממעמקי חדר המלאכה התבונן במחזה בנו של הנפח, שולי סינר עור, סינר גדול מדי לגופו, מתחככים בעפר זרוע פירורי המתכת שלרגליו. הוא ריחם על רבה הגדול של חלם, העריץ את אביו הענק, וכעס על תלמידי הרב של Z. שלא כשאר החלמאים הוא לא היה אדיש לצחוקם, שעוד יכה בליבו הרך פעמים רבות, כמכות חביצה, עד שלבסוף יתקשה ויובילו לכדי מעשה.

מעשה בסוס

מצעד החלמאים החיים אל בית הקברות התחיל כמה שבועות קודם באספת אנשי העיר בבית הכנסת הגדול. השמש הזקן טפח כמה פעמים בידו על בימת בית הכנסת. “רבותיי, רבותיי, ששש… ששש…”. קולות ההיסוי שהשמיע שרקו והתיזו רסיסי רוק דרך שיניו השבורות, זכר למעשה ארגזם של המלמד החלמאי ואשתו הפוזמקנית. מלמול נשמע מעזרת הנשים. “וגבירותיי, גם גבירותיי ששש… ששש…” הוסיף השמש לחבוט בפנים חמורים, גביניו הסבוכים המשוכים לעבר מצחו הגבוה מסייעים לו לעטות את הבעת הפנים הזו שלמד פעם מהשמש של העיר Z. “ששש… ששש…” המשיך בעודו מוחה בשרוול ידו האחרת את הלחות מעל שפתיו. צחוק נשמע בקהל, והשמש הוסיף להכות בכוח רב למרות זקנתו. השקט שהחל להשתרר, הוטרד עתה רק מטפיחות היד שזימנוהו, והקולות הקצובים הללו חדרו אל היצור היחיד ששתק ממילא למן ההתחלה. היה זה סוסם של שליחי הציבור החלמאים, או בעצם סוסו של שומר הלילה, אך על גלגוליו של סוס זה נספר אולי בהמשך. צלילי היד האחת דחפו עתה ממנו החוצה צהלות של חרדה. שאלה לא פתורה היא, אם הרוח החלמאית המפורסמת פשוטה גם בחיות העיר, או שמא נוהגות אלה כמנהגן של כל החיות בעולם. השמש, בניגוד לשאר שליחי הציבור החלמאים העומדים לפני התיבה, מעולם לא הסכים לשבת על הבהמה הצייתנית בפנותו אל הציבור או לישויות עליונות יותר. הסוס המגודל בטש ברגליו ברצפה וצעד קדימה ואחורה, בין האבוס המונח מאחוריו והבימה שאליה היה קשור. הוא גישש כעיוור אחר מגרעות נעלמות ברצפת העץ עבור פרסותיו הקדמיות, בעוד פרסותיו האחוריות מְבוֹסְסוֹת בכיסוי הפרוכת, שגלש מן הבמה אל הרצפה. ראשו של הסוס ניתז לצדדים בצניפות חרֵדות. בן הנפח זכר אותו מביקוריו בנפחייה של אביו. היה זה הסוס הנוח לפרזול מכל סוסי חלם, שהרשה אפילו לו, לבנו הקטן של הנפח, להחזיק את פרסותיו הגדולות בין רגליו בזמן העבודה. למרות אופייה הנוח לרַצות, עמדה עתה החיה הגדולה והעדינה הזו באמצע בית הכנסת, ועורה מרטט בחרדת שרירים. רעש חבטות היד של השמש דבק בצהלותיה של החיה המבוהלת, וחלחל בהמולת הקהל עד שהביא אותו לבסוף לידי רגיעה מוחלטת.

אבנים מעופפות 

האם ראיתם פעם בני אלים המתבוששים בנצחיותם הנבוכה, אלה הרותמים משקולות של אבן לקרסוליהם כדי שלא יעופו גבוה מדי באוויר, בני אלמוות, אשר ברצון מניחים על צווארם את מאכלת החיים, נפילים המחשלים שלשלאות של ברזל על ידיהם כדי שלא יקומו וייטלו את העולם על כתפיהם? אם תבואו פעם לְחלם ועיניים לכם כדי לראות ובקרבכם לב כדי לחשוב, תאמרו כי כאלה הם בניה של העיר, תאמרו כי בני אלים הם בניה של חלם, בני אלים שכבני אנוש עשו עצמם, שנלחמו וחיו, נולדו ומתו, שהכול כאחד האדם עשו, אך ורק כדי שלא להביך את שאר בני התמותה, כדי שלא להביך את עולמם שלהם עליהם. אך למרות הדם הפועם בעינינו הפעורות ובליבנו הפקוח, ואולי בגללו, אין לנו אלא להודות בקוצר השגתנו. הרי בנצח, בנצח האמיתי, זה שמעבר לניגודו העלוב לחולף, אין מבוכה ומוות אין, ולא בושה ולא חיים, לא מוות ולא אלמוות, ולא אלים שם ולא בני אלים, הנצח הוא כולו שם, מעבר לנשמותינו רצוצות המשמעות. בני חלם, שבנוכחותם המבצבצת מן האפור הגדול אין אנו יכולים שלא להבחין, אינם אלא צללים של גוף שמעולם לא היה, ובקיומם המוזר הזה, בנחישותם הלא-מתריסה, יעמדו סתומים לנגד עינינו כמו החלומות הללו, שמאז ומעולם היו שם, אך רק לעיתים רחוקות נעתרו להיגלות אלינו.

הגוף הערוף

הרב החדש של חלם קם ממקומו, ובסיועם של היושבים ראשונים לפני הבמה עלה על הסוס ודיבר אל הקהל ממרום אוכפו. “כמו שאתם זוכרים, גבירותיי ורבותיי, היה זה צירוף מקרים מוזר, ובשבוע שבו איבדנו את הרב הגדול שלנו, עטרת ראשנו, מצוא מצאנו גופת חלל ערופה בכניסה לעיר.” היושבים על הסוס היו נאלצים לסובב מחצית גופם לצד אחד ואז לצד אחר כדי ללכוד את מבטם של כל יושבי בית הכנסת. כאשר היה בית הכנסת מלא, כמו עכשיו, הם לא הצליחו אף פעם לראות את אלה היושבים בדיוק מאחוריהם. “מעולם לא ידענו אם הוא היה הרב שלנו,” המשיך הרב “או סתם פלוני-אלמוני. או אז עלה בליבנו שרק את דמותו של הרב ראינו תמיד אך מעולם לא את פניו, זה ראה אותו רק עטוף בטלית…” השמש הזקן הנהן בחשיבות והביט לצדדים. “זה ראה רק את רגליו.” בלן בית המרחץ דפדף בקדחתנות בספר שבו תחב את פרצופו המיוזע תמידית. “זה ראה חלק זה מגופו, וזו ראתה חלק אחר”. הרבנית לשעבר, עגונת הרב הנעלם, ניסתה לשווא להטמין את פניה הסמוקים בצווארון הגבוה של חולצתה. “אך איש מעולם לא ראה את פניו, ועל כן מעולם לא ידענו אם היה לו ראש לרבינו הגדול, ועד היום לא נודע לאן הוא נעלם.” שוב נשמעו קולות בקהל. השמש קם ממקומו להכות שוב על הבמה, אך איש לא ציית לו. הוא טיפס על הסולם הגבוה, המונח מתחת לקופת הצדקה המשתלשלת מן התקרה וקרא, “רבותיי, במחילה, גבירותיי, אנא, הניחו לרב לדבר.” הקהל סירב, והשמש החל להשמיע צווחות מוזרות. עיניו התבלטו בארובותיהן, הוא היה חיקוי מעוות לאיזה דבר אחר, אך בן הנפח לא ידע מהו אותו הדבר. החלמאים השתתקו, והשמש עשה את דרכו לבמת בית הכנסת כדי להרגיע את הסוס, שהצטנף בבהלה מן הרעש. רוח החלה שורקת דרך שני החורים הקבועים בכותל המזרח בבית הכנסת החלמאי. היא בללה ריחות וצלילים, הצטרפה לרחשים שנשמעו בקהל, ריחפה בחלל בית הכנסת, התלפפה סביב קורת העץ הענקית שעברה במרכז הגג, נכנסה ויצאה מתוך קני היונים המגולפים בה, שבה וירדה, חזרה אל מקורה ונעלמה בחורי הקיר שמהם נבעה. קולו של הרב החלמאי נשמע שוב. “הרב נעלם אבל אנחנו, קהילה בלא רב, נשארנו עם גוף בלי ראש, גוף ללא ראש נותר עם גוף ללא ראש, וזה בזה אינו קשור.” הרב החדש נשמע כמדקלם. מעזרת הנשים נשמע בכי חנוק.

“ואז, כאשר, שקט גבירותיי ורבותי, אנא שקט, ואז כאשר באו אנשי החסד לקבור אותו חלל אלמוני בבית הקברות של עירנו, גילינו שבית הקברות שלנו מלא, שאפילו למת בלי ראש אין שם מקום.” שוב נשמע מלמול בקהל. “לאחר מחשבה רבה,” הרב הרים את קולו, “לאחר מחשבה רבה, החלטתי שנצא כולנו אל בית הקברות, כל בני העיר מקטן ועד גדול, ונשתטח על הקרקע זה בצד זה, ויימצא השטח מכוּון מאליו.” בני הקהילה מחאו כפיים בהתלהבות, ולמתבונן מן הצד נדמה כי הם היו גאים על חוכמת רבם החדש, ואף יותר מכך, מתנאים בחוכמתם שלהם על שעלה בדעתם להציב אדם שכזה בראשם. הסוס, הרב החדש עדיין עליו, רקע ברגליו, צונף וצוהל. “הוס, הוס,” השמש נטל את רסן הסוס בידו האחת והיסה ספק את בני העיר ספק את הבהמה הנרעשת. ריאותיו של בן הנפח התמסרו לריח שעמד בבית הכנסת, ריחו של אותו תבשיל חלמאי המפייס קיבתם של עניים ומקהה מוחם של פלפלנים.

הגוף המוכחש

חלמאים בני חלמאים נוהגים לרקוח נוזל סמיך המשמש להם הן לשתייה והן לטבילת הפת. אותו תבשיל נרקח ממי חלב, שטובים הם לטמטום הלב, ממלח, שחשוב הוא לסימוא העיניים, ומפירורי לחם מעופש, שסגולה בהם להכחשת הגוף. לעיתים, בזמן מחלה, ביצים הם מניחים בו לחיזוק בשרם.

נחמת הרוח 

שער העיר חלם נפתח, העז הקשורה תמיד בצידו זזה הצידה, שמחה על ערמת החציר שהוטלה לפניה, והניחה לתושבי העיר חלם לזרום אל בית הקברות. כמו קילוח של מים בתוך מים הם זרמו, אין דרך אחרת לתאר זאת. לא היו להם פנים, לא רוח נפרדת, לא גוף נפרד, אפילו אביו, הנפח, שקומתו הענקית בלטה בראש לפחות מעל להמונה של העיר, נטמע בסיעתם, שלא הייתה מובדלת כמלוא הנימה מן העולם שעל גביו שטפה, מים בתוך מים, נוכחים ונעדרים, והוא בתוכם, גם כשישכבו זה בצד זה, בשר אל בשר, בשר אל עפר, עפר אל בשר, קליפות של עור אל קליפת האדמה המכסה על העולם המבעבע שמתחתיה.

חלם התרוקנה מתושביה. אפילו שומר העיר זנח את משמרתו והצטרף לאחיו כדי למדוד את קומת המתים העתידית שלו. לו הייתה חבורת הגנבים האורבת באזור יודעת על העיר הריקה מיושביה, הייתה מרוקנת אותה גם מחפציה. בן הנפח אחז בידי הוריו. האב מפה והאם מפה. הוא לא חש בחספוסה של כף יד הפועלים הכבדה של אביו ולא בעור קמוט מי הכביסה של כף ידה של אימו. הוא צעד ביניהם, כפות ידיו אובדות בשלהם, גופו אובד בתוך תנועת האנשים הגדולה, והרגיש כאילו בתוך סערה הוא צועד ושתי ידיו תלויות באוויר, מושטות רק לרוח לנחמה. הוא הביט סביבו. עיני כולם תלויות היו בהר שלמרגלותיו נבנתה העיר. הוא ביקש כוח מהוריו, ואלה, כאנשי העיר כולה, חיפשו אותו דווקא בראש ההר. הגיוני. וכי מניין תבוא הישועה אם לא מראשו של הר. היו אלה שעות אחר הצהריים של יום חם, היום העשירי ברציפות שבו השמש קפחה, שלא כרגיל, על העיר, ועל בית הקברות. הבוץ שנותר מגשמי האביב האחרונים יבש לבטח. צדקו פרנסי העיר. סיכוי גדול שבגדיהם לא יתלכלכו. בתי העיר העקמומיים, קירותיהם נצמדים ונפרדים זה מזה בלא כל היגיון, הוסיפו לפלוט עוד ועוד חלמאים, שהזינו את נחיל האדם הזה במצעד הנמלים הנחוש שלו אל בית הקברות. הוא חיפש את הילדה מן הבית שממול. היא עברה לשם עם משפחתה לפני כמה שנים לאחר שנהרס ביתם עם שאר בתיהם של החלמאים יושבי הסמטה הנעלמת. נניח לחלמאים לצעוד, ונספר בינתיים את סיפורה של הסמטה הנעלמת.

הזיכרונות העירומים

אותו היסטוריון מספר לנו, משועשע מעצמו כתמיד, כיצד באחת מאותן אספות ביקשו תושבי הסמטה ההיא, זו המכונה כיום “הסמטה הנעלמת”, לבנות להם בית כנסת קטן. אותו היסטוריון, המכונה לעיתים בקורות העיתים “אדם מן החוץ”, ראה הכול וכלום לא ראה. הוא לא ציין למשל את החורף הקשה ששרר אז בעיר. הוא לא הזכיר את התנור הבוער והענק שנבנה על כמעט-מחציתו של הקיר הצפוני של בית הכנסת הגדול, לא את ריח האורנים הנשרף, ולא את הכתובת שעל התנור, סגולה כנגד הגנבים, “זה התנור שייך לבית הכנסת הגדול של ק”ק חלם”. אותו היסטוריון, אותו אדם מן החוץ, שלא ראה את העובדות היבשות הללו, כלום יכול היה לראות את התרגשותם של אנשי הסמטה יראי השמיים המתחננים לבית תפילה משלהם? כלום יכול היה לחוש את הדמעות העולות ויורדות בגרונם, נדחפות ממש אל על בתשוקתן לקיים איזה חוק עלום, מהססות לצאת שמא יחללו אותו? לא, כל שביקש אותו אדם מן החוץ, אותו היסטוריון, היה לספר כיצד הרסו בטיפשותם בני חלם את הסמטה לטובת בית כנסת שלעולם לא ייבנה. ולו היה אותו היסטוריון מעמיק חדוֹר במבטו, היה רואה כי אותה תחינה, אותה התרגשות, אותן דמעות, לא היו אלא מחוות זרות שסיגלו לעצמם החלמאים, ומאחורי הכול עמד אותו שוויון נפש נוקשה בפני אדם ואל.

פרנסיה של חלם הסכימו עם אנשי הסמטה והחליטו על היום שבו תחל הבנייה. בן הנפח דימה לראות דמעות של שמחה בעיניו של אביו, ועליצות החלה פושטת בגופו. לכו לכם לכל עיר אחרת וקחו דבר-מה, קחו לכם שמחה למשל, או צער, חלקוהו בין בני אדם, וזה במקום שיתמעט ילך ויגדל בכל חלק וחלק. אם כך בערים אחרות על אחת כמה וכמה בחלם שהיגיון אין בה. נדמה היה ששמחה פשוטה ככל השמחות שבעולם הייתה זו, שמחתו של אדם על היכולת הפשוטה להיענות לבקשותיהם הדחופות ביותר של אחרים, מעין שמחת הנידונים למוות החולקים יחדיו בתאם את פרוסת הלחם האחרונה. ואולי שמחה אחרת, אולי שמח מפני שידע שהילדה, שם למעלה בעזרת הנשים, טובלת בעליצות השופעת מחיק אימה, ואולי הוא ממציא הכול עכשיו, מלביש את זיכרונות העבר בלבוש ההווה, ואולי לא היה בכלל עבר אך מה לעשות והוא לא יכול לשכוח ולא כלום, גם את מה שמעולם לא אירע.

ביום המיועד, בשירה מלאת עיזוז, עלו הגדולים והחזקים שבבני חלם אל ראש ההר שבגבה של העיר. גם הוא היה עימם, ישוב על כתפי אביו הענק. שם, ביער הגדול, ביקשו הם לחטוב את העצים הנחוצים לבניין. המדרון היה כה תלול והשלג כה עמוק, עד שאפילו אביו התעייף והוריד אותו מעל כתפו ליד הסלע הגדול שבמחצית ההר. האוויר כלה אולי מן הריאות, אך לא השירה. הוא צעד איתם ושר, שר וצעד, לומד את הניגון והמילים בגופו, תוך כדי הליכה. הוא לא שמע את השלג החורק תחת כפות רגליו ולא חש בו מסתנן אל תוך נעליו. גופו שהתחמם מן הטיפוס במעלה ההר נעטף בדממה שבין עצי היער. הוא שאף ונשף בנשימה מתכתית מלוטשת צינה. הוא ניסה לאצור את האוויר בריאותיו כדי לעצור את הזמן. ברגעים הקשים בחייו הוא יזכור את ריחם של פצעי השרף הראשונים, שחבט גרזנו המיומן של אביו בגזע עץ האורן.

שחק אבנים

לא. בני חלם לא עשו עימנו כל חסד, לא זה הדבר, חסד קיים רק בעולמנו אך לא עבורם. וכי ייתכן חסד בלא רצון? וכי לאבן, ולו בידי אדם סותתה, רצון משלה? כמו אבני גבול קבורות בחול הם פשוט היו שם. נעוצים בין העולמות, בינינו ובין אותו דבר, שאפילו עולם לא ניתן לכנותו.

מחילת העצים הגדומים        

המשך הסיפור ידוע מן הסתם, אך בכל זאת נביאו לשם שלמות העניין. ראשית כתפו החלמאים את העצים על שכמם ועשו בשירה, שוב, את דרכם במורד ההר. מי שלא חש חריצי קליפתו של עץ מדמם נלחצים אל בשרו המיוזע, לא זכה מימיו לטעום טעמה של מחילה. במורד ההר המתין להם אותו אדם מן החוץ. בן הנפח נשמע להוראת אביו ונעמד­­ לצידו השני, לצד הכתף הערומה מעץ. או אז השליכו האב ושותפו לגזע את משאם מעל לכתפם. האחרים החרו אחריהם. עם כל עץ שהושלך ארצה הלך והתרחב חיוכו של אותו היסטוריון. הוא שב וטיפס עימם אל ההר בלי לומר מילה, מזמזם לעצמו חרישית ניגון מוזר משל עצמו, והחיוך הגדול עדיין מתוח על פניו. הגברים המשיכו לשיר באותה השמחה ובאותו הכוח, ובן הנפח איתם, מנפנף בקצב בידיו הקטנות, אך לא יכול שלא להביט מדי פעם מעבר לכתפו בעיניו העולצות של אותו אדם. הניגון שבפיו החל להתבקע ולהכביד על לשונו, והוא חש לראשונה איך השלג חותר אל בשרו דרך הסדקים שבנעליו.

כשהגיעו לראש ההר החלו שוב לחטוב, ושוב הכה אביו באותו העוז בעץ, אך הוא לא חש בגאווה שאותה חש קודם. השירה לא התגברה כמלפנים בנפול העצים. החוטבים מיהרו ליישר את גבם באנחה ולמחות את הזיעה שנקוותה על מצחם למרות הקור הגדול. כף היד של אביו כיסתה כמעט לגמרי את הכובע שעל ראש בנו, אך עתה לא נטעה בו כל ביטחון. גדמי העצים הטריים היו בעיניו כמצבות לחיים שהיו ואינם עוד. כמה מהחלמאים כתפו את הגזעים וביקשו לעשות את דרכם מטה. או אז אנפף בבוז אותו אדם, זה שלאחר מכן יכתוב בלעג את סיפורם, “חלמאים בני חלמאים, למה אתם מזיעים זיעה של חינם.” אמר וגלגל את אחד העצים הגדועים ברגלו במורד שביל השלג הדחוס שכבר נכבש ברגלי החוטבים. העץ החל מתגלגל ומתגלגל למטה, בכוח הולך וגובר, עד שניתר בפעם האחרונה מעם משטח השלג, ואז ריחף לרגע באוויר עד שהגיע לקצה הדרך המובילה מחלם אל ההר. גברי העיר חלם בחנו זה את זה, שמטו את העצים מכתפם ועשו את דרכם בלא מילים מטה במורד ההר. איש לא שר. הם נראו נבוכים כאנשי קרקס, שנתפסו בזמן החלפת תחפושתם. כשהגיעו למטה, נעמדו לצד ערמת העצים שהניחו קודם בקפידה. זוגות זוגות הם נטלו את העצים, העמיסום על כתפיהם ובוססו שוב בכבדות במעלה ההר. הוא לא עלה עימם. הוא נותר למרגלות ההר, בצד העץ היחיד שנותר שם, בצד אותו אדם, שגלגל אותו מטה והניח עליו עתה את רגלו האחת.

חלל בשרים

נשוב אל מצעד החלמאים, שהלך והתקרב לבית הקברות. כולם היו שם, כל נושאי התפקידים, הרב של חלם, השמש של חלם, החזן של חלם, המלמד של חלם, שומר העיר של חלם. נדמה היה שלכל אדם בעיר היה גם תפקיד רשמי שבעדו ייכנס בבוא היום אל ספרי ההיסטוריה. לבן הנפח יקראו לבטח “ההוא-שעזב-את-חלם”. הקברן של חלם, שמטבעם של דברים מילא גם את תפקיד שומר מֶתיה, פתח את שער בית הקברות החורק. בן הנפח לא ידע היכן אבותיו קבורים, לאמיתו של דבר לא ידע אם היו קיימים אי-פעם. המצבות נראו לו קירחות מאותיות, בתים ניתן לבנות בהן, אבנים מסותתות על קברים ריקים, כאילו הנימוס לבדו הציבן על מכונן. הוא הביט באנשי עירו. נראה היה שאי-הידיעה אינה מטרידה אותם. “לא צריך להיכנס אל הקברים,” צחק הרב צחוק חלול, “אין לאן להיכנס, הרי אמרנו שמלא כאן. צריך לשכב כאן בצד הזה של הגדר, בצד של העתיד.” הוא שוב צחק והצביע על חלקת אדמה שטוחה, צמודה לגדר בית הקברות הפונה הלאה מן העיר. אנשי העיר הביטו זה בזה, אך נראה שהרב החדש חשב כבר על הכול. “שכל משפחה תעמוד ביחד.” כולם צייתו בשקט. הם לא ידעו אילו מסכות של גוף ומילים עליהם לעטות על עצמם. “עכשיו תעריכו את גודל חלקת הקבר שכל אחד מכם צריך. תחשבו בהרחבה, מייד אסביר למה.” רחשים נשמעו שעה שאנשים התייעצו זה עם זה על המקום שכל אחד מהם צריך להקצות לגופו. אלה זזו לכאן ואלה לשם, נשים תחבו את שולי שמלותיהן בגרבי הצמר שלהן, וגברים אחזו בקפידה את כובעיהם בידם האחת ובחנו במלמול את האדמה שעליה תכף ישתטחו. לאחר כמה דקות שככה המהומה. הוריו נותרו עדיין במקומם. הוא מצא עצמו עומד ליד הילדה, שמשפחתה גם היא לא זזה ממקומה. “עכשיו כולם לשכב, בהרחבה, לא לפחד, תוודאו שיש חלל ביניכם ובין השכנים שלכם.” רחשי הגופות היורדים אל הקרקע פשטו בחלל בית הקברות. אנחות איברים נמתחים ומתכווצים. כעת הוא שכב בצידה, במרחק מה, אך עדיין בצידה. מזל שהיא עברה לגור ממול, מזל שנהרס ביתם.

רחם התבונה

הוא ברח ל-Z כדי לטבוע בשכחת התבונה שהציעה לו העיר הזו. הוא רכן לשתות ממימיה ונפל לתוכם. חלם מולדתו כפתה עליו חיכוך מתמיד בגבולות הקיום. הוא לא היה יכול עוד. הוא כבר לא היה בן אלים כבני עירו. אדם הוא היה, אדם, אדם כאחד האדם.

סיפורי עצים

סיפרנו על חיטוב העצים עבור בית הכנסת שביקשו החלמאים לבנות בסמטה הנעלמת, אך לא סיפרנו את סופו של המעשה. לא סיפרנו כיצד נעלמה הסמטה, עניין שאותו היסטוריון לא באמת הוטרד ממנו. כמה שבועות לאחר שנתגלגלו העצים לתחתית ההר, בנה נגר העיר אוהל זמני בצד פקעת העץ הסבוכה שיצרו. לא הייתה זו עבודה מסובכת עבור הנגר החלמאי, אומן העץ שהתקין את קורת היונים הגדולה, שתמכה את גג בית הכנסת. הוא הציב במרכז האוהל את השולחן הנייד ואת כלי מלאכתו. לבד משולייתו הקבוע, סייעו לנגר כל אנשי העיר בזמנם הפנוי, אין אונס, במלאכת ניסור והקצעת הקורות. הוא היה בא עם אביו הנפח, שהשתמש במקצועה במיומנות, שרק זו של נגר העיר עלתה עליה. באחת הפעמים האלה הניח הנגר את ידו על כתפו ואמר לו, “תראה, לכל קורה של עץ סיפור משלה, והסיפור שלה הוא הסיפור של האיש המקציע אותה.” האב, שרכן אותה שעה אל העץ, שמע את דברי הנגר, גיחך ואמר, “אין שום סיפור, עץ זה כמו ברזל.” הוא דחף במקצועה “ככה” ושוב “כוח, ככה.” הנגר הניד בראשו בחיוך וקרץ אליו “גם ברזל, גם עץ, אל תאמין לו, הוא יודע מה הוא עושה.” צחקוק חנוק נשמע מאחור. הנפח הטרוד במלאכתו לא שמע אותו. הנגר ובן הנפח הפנו את מבטם וראו אותו אדם מן החוץ שעמד שם בפתח האוהל ופנקסו בידו. הנפח והנגר הנהנו זה לזה, החמירו את סברם והמשיכו בעבודתם בלא מילים.

הימים חלפו, ומתוך ערמת שבבי העץ עלתה אט-אט ערמה מרובעת של קורות, מסודרת בדיוק כערמה אחרת של עצים, שראה מי מהם פעם בכיכר המרכזית של Z, ערוכה לְשַמש גג חדש לבית הכנסת הגדול. אנשי חלם התקבצו לראות את מלאכתם השלמה. כמעט כולם היו שם, אפילו בעלי כפות הידיים הרכות, כלי הקודש, הרב, החזן, המלמד של חלם, שאם כבר אחזו כלי עבודה בידיהם היה זה רק כדי לקיים מצווה זו או אחרת. בן הנפח בחן את פניהם, ואז הביט בקורות וניסה לראות בתוכן את סיפוריהם של אנשי העיר שהקציעו אותן, אך לא הצליח. הקורות לא נתפרדו זו מזו. הכול נראה בעיניו גוש של בשר עירום מהודק בניחוח עץ קצוץ. הוא תהה אם מי מהם יכול להבחין בין הקורות ועושיהן, והגיע למסקנה שאפילו הנגר לא רואה שם את סיפוריהם השונים של בני חלם. אולי כשם ששאר החלמאים סיגלו לעצמם את רעיון הערמה המרובעת, נטל הוא את מעשיית הקורות המספרות ממקום אחר.

“ומה עכשיו?” שאל מישהו. “עכשיו מכניסים,” הרעים אביו בקול הענקים שלו. כשהנפח השתקן היה מדבר, אנשים היו מקשיבים. שוב פשטה חדווה בעצמותיהם, והוא הביט לצדדים ונשם לרווחה. אותו אדם מן החוץ לא היה שם. רק לעליונים פתרונים מנין שמע אחר כך על הסיפור. “אבל רגע,” קרא אחד מחבורת החוטבים. ההמולה שבה נפנו החלמאים להרים את הקרשים שככה במהירות. “יש למדוד את הקורות ולראות אם הן עוברות בפתח הסמטה.” קולות של הסכמה נשמעו. אביו הביט אליו ממרומי קומתו והורה לו לרוץ אל פתח הסמטה ולמדוד אותו בצעדיו. הוא ציית בשמחה. הוא ידע שהילדה מתבוננת בגבו. לאחר שספר פעמיים את הצעדים, קרא את מספרם בקול. אביו הטיל אחת מן הקורות אל הקרקע ומד את אורכה בצעדיו הענקיים. “עשרה צעדים רוחב הסמטה מדד הילד וכאן רוחב הקורה חמישה.” אנחות רווחה נשמעו בקהל. שוב פנו החלמאים להעמיס את הקורות על כתפיהם, חלשים שבהם נטלו אחת, והחזקים חמש ואף יותר. אביו היה הראשון שהגיע אל הסמטה למרות שבע קורות העץ שעל כתפיו. הוא שמט אותן ליד הפתח, נטל אחת מהן וערסלה בין ידיו כמיישן תינוק. הפתח היה קטן, קטן מדי לקורה המאוזנת בידיו. הוא הביט תוהה בבנו. זה עדיין עמד בכניסה לסמטה. “כמה צעדים אמרת?” “עשרה.” “תבדוק שוב.” הילד ספר בחרדת קודש, והאב ספר איתו. “עשרה,” אמר, ואביו הנהן. הנפח בחן את הקורות, בחר את זו שלאורכה צעד קודם ואמר לבנו, “מדוד את זו עכשיו.” בן הנפח צעד לאורך הקורה. “שנים-עשר, שלושה-עשר.”

בינתיים הגיעו שאר נושאי העצים. “הפתח קטן מן העצים.” “איך ייתכן הדבר,” שאל אחד החקרנים, “הרי נמדדו הקורות ונמצאו הן קטנות מן הפתח ולא להפך.” בן הנפח צעד שוב לרוחב הסמטה, ואז שוב לאורך הקורה. כולם ספרו עימו בקול, ושוב נותר אורכה של הקורה שלושה-עשר צעדים, ואילו הסמטה עשרה צעדים רוחבה. כולם הפנו את מבטם לרב, שחכך בזקנו ואמר לאחר מחשבה עמוקה, “אין זאת אלא גזרה משמיים שנגזרה עלינו, והעץ מתארך בדרכו מעיבורי העיר אל תוכה.” הם הנהנו. מה שאנשי Z כינו רעיונות של הבל, כינו הם ניסים. תכיפותם של הניסים הללו בחלם הפכה אותם למציאות יום-יומית. כשם שהעצים התארכו והתקצרו בכניסתם ויציאתם מחלם, כך היו צצים הרים ונעלמים בדרכים שבין חלם ובין שאר העולם, חיות היו משנות את מינן בכניסתן ובצאתן מחלם ובני אדם החליפו את זהותם. “אז מה עושים,” שאל מישהו, “איך להכניס את העץ?” ואחר קרא, “הכול כבר מוכן, חפרנו כבר את הבורות ליסודות.” על הקולות התגבר קול אבי הילדה, אחד מדיירי הסמטה הראשונים. “צריך להרוס.” העיניים הופנו כעת אליו. בפנים אפורים הוא חזר ואמר, “צריך להרוס את בתי הסמטה כדי להכניס את העצים.” מלמולי הסכמה שנשמעו בקרב החלמאים גברו על צקצוקי שפתיו של אותו אדם מן החוץ. הסמטה אכן נהרסה, אך בית הכנסת מעולם לא נבנה. חלל גדול נפער בלב העיר, ובתוכו פועם בעוז עד היום ריקבונה של ערמת הקורות, שבהן איש מתושבי חלם לא העז להשתמש, אפילו לא להסקה.

זעקת העפר

הם שכבו בהרחבה בבית הקברות, בדיוק כמו שאמר להם רבה החדש של חלם, שנשכב בעצמו בצד הרבנית. “עכשיו,” קרא ממקום מנוחתו, מפנה את מבטו לכל עבר כדי למשוך איתו את קולו. “עכשיו,” חזר ואמר, “להצטופף אבל בלי לגעת.” בן הנפח שמע את לחישתו הנוהמת של אביו. “הוא צודק, צריך מקום לאבנים.” “לכן הוא הרב,” הסכימה האם. האב פלט עוד נהמה ופיתל את גופו, מכתפיו דרך גבו ועד לכפות רגליו. כל החלמאים כולם שכבו שם, משפחות-משפחות, הנה הם הנפח ואשתו, עושה המסגרות, הרב החדש של חלם, השמש שבור השיניים שעתיד למות ולקום לתחייה ושוב למות, הבלן המנסה שלא למחות את אגלי הזיעה המטפטפים אל עיניו, השומר, נינוח בתוך מעיל הפרווה המהודר שלו, המלמד, זקנו בפיו, וידו, הפלא ופלא, ביד אשתו הפוזמקנית, ואפילו הקברן של חלם שכב שם בממלכתו, צמוד לאשתו, למרות האיסור, וסביבם כקרני אור מתוחים עשרת ילדיהם.

בן הנפח הביט לימינו וראה אותה מביטה לשמאלה. הילדה. הם הביטו בשמיים הכחולים כדרך החלמאים כולם, וכי לאן יתבוננו בשכבם כך על גבם. ציפורים כהות חצו את השמיים. הן לא השמיעו קול. הדממה הופרה רק ברחשי הבגדים המתחככים בעפר. הוא חש דרך הבד בקיומו של כל גרגר וגרגר, עוד בטרם הצטרפו זה לזה כדי ליצור את כברת האדמה שמתחת לבשרו. המולת גרגרי העפר פילחה את גופו וחלחלה באוויר ובאה בכחול השמיים, שאותו פיצלה לאין-סוף חלקיקים תכולים. הוא חש איך גופו מתחיל להתפורר גם הוא ולהיעלם בין חלקת השמיים שמעליו והאדמה שמתחתיו, ואז, באחת, הוא שב לחוש בגופו, באדמה, והשמיים שבו ונסגרו מעליו לכחול אטום. כף ידו הפשוטה הופתעה מאחיזתו של בשר אחר. הוא סגר את אצבעותיו על האצבעות הזרות ששוטטו על כרית כף ידו. הילדה שממול חייכה אליו מבין גרגרי העפר הסבוכים בשערה הסתור על פניה.

הנסתר בבּוֹרוֹת

אחד הדברים המתמיהים את הזר הבא אל חלם הוא טור של עיגולי בורות מכוסים שקוטרם הולך וגדל, המתפתל בכל אדמת העיר. אם יעקוב אחריו אותו מְבקר, הוא יבחין כי כהוּת הבורות הולכת ודוהה עד שהיא נעלמת לגמרי, כאילו מן האין צמחה לה ואליו שבה ונמוגה. הכול יודעים שהבור הראשון, הבור הנסתר ביותר מכל הבורות, נמצא בלב “הסמטה הנעלמת” מתחת לערמת העצים. אך מה יקרה לוּ יילך אותו מבקר מן החוץ בכיוון ההפוך, מן הבור הנעלם והלאה לאורך הבורות המתכהים והולכים, מה ייגלה לעיניו בקצה מסלולם?

הכול התחיל כשהחלו החפירות בקרקע, כדי להניח אבני יסוד עבור בית הכנסת של “הסמטה הנעלמת”. בטרם נחת ארצה העפר שהשליכה האת הראשונה לאוויר, עיכב בעד החופרים אחד מבני העיר, איש לא זוכר כבר מי זה היה, ושאל, “וכי לאן תיכנס כל האדמה הזאת, שיוציאו החופרים מן החפירה?” ראש פרנסי העיר חשב מייד על פתרון וענה לו, “תנוח דעתך. בור שני נכרה, גדול מן הראשון, ולתוכו נכניס את כל האדמה, שיוציאו החופרים מן החפירה הראשונה.” אך המקשֶה חזר והקשָה, “ולאן תיכנס כל האדמה, שיוציאו החופרים מן הבור השני?” החזיר לו ראש הפרנסים, “תנוח דעתך. בור שלישי נכרה, גדול מן השני, ונכניס לתוכו גם את אדמתו וגם את אדמת הבור הראשון.” אמרו ועשו. לא חלפו ימים רבים, ובני העיר הבינו שמלאכת חפירת הבורות היא נצחית, שכל בור חופר להם מטבע כרייתו את הבור הבא אחריו, ולכן תיקנו שכל אנשי העיר ישתתפו בתורם בעבודת הקודש הזו. קל להבין על כן, שמי שיעקוב בכיוון זה אחר מסלול העיגולים התחוחים, סופו שיגיע אל הבורות החדשים יותר. שם הוא ימצא שניים מחופרי התמיד, עמלים על הבור הבא.

כיוון השטח מאליו

החלמאים שכבו בדממה בשדה הצמוד לגדר בית הקברות. הם היו מוטלים בלא סדר זה בצד זה, כפקעת של גופות שהותרה בחופזה מעגלת מגפות ורוּדדה על הקרקע לשכבה אחידה. במרכזה של המולת הבשר הזו שכבו שניהם, בן הנפח והילדה שממול, יד בתוך יד. הוא תהה מדוע הרב החדש של חלם, שהתגלה בימים האחרונים כאדם מעשי ביותר, לא חשב על חלוקת האדמה למשבצות מלבניות, שיהיה סדר, כמו מגירת אותיות העופרת שבבית הדפוס. מלמול נשמע בינתיים ממקום משכבו של הרב, והוא הרים את ראשו. השמש, ששכב לצד הרב, התלחש עימו בקדחתנות. כל שאר בניה של חלם נותרו לשכב בשתיקה צייתנית. צליל עמום החל נשמע, וטרד את מנוחתו. הוא הביט לצדדיו. כולם הוסיפו לשכב בלא נוע, עורפם נח על האדמה. איש לא שמע דבר, איש לא הוטרד. הילדה שרטטה באצבעה קווים איטיים בכף ידו, כאילו היא מותחת על גופו מיתר בודד וכבר מנגנת בו. צליל נעלם חדר בעד נקבי גופו כולם ומילא את כל חלליו. הוא לא הצליח לעצור עוד בעד עצמו. אולי היה זה גופו המפכה פעימות לב, אולי הייתה זו דווקא היד הזרה והזעירה שהונחה בידו. הוא התנתק מכוח המשיכה של האדמה הפתיינית ומצא עצמו עומד על הקרקע שעליה זה עתה שכב. הוא מתח את גופו, ניער את העפר מבגדיו והביט באחיו בני העיר. המבט שנתן בהם, כאלומה של אור, פוגג דווקא את גופו כעננת חלקיקי אבק. הוא הסב את עיניו במהירות אל השמיים בטרם ייפול ארצה, והצליח להניע עצמו אל חלקת הקבר העתידית של הרב. הוא עבר בין רבי ליבקי ורבי צדוק הפרנס, השותקים שלא כהרגלם, ואז ראה את הרב. שוכב שם על גבו בלב ערוגת פרנסיה של חלם ומחייך אל השמיים בעיניים עצומות. “אתה, מה אתה עושה פה?” שאל השמש, ששכב לצד הרב. בן הנפח לא ידע אם לנעוץ את המבט בשיניים השבורות אלכסונית או בגבינים הסבוכים. הרב נותר לשכב, כאילו פחד שישתנו סדרי עולם אם רק ירים את ראשו.

לאחר רגע קל, מבטו מיושר עדיין אל השמיים, אמר הרב החלמאי, “אתה צודק.” “אז מה עושים?” שאל השמש. “צריך לסמן את השדה, נשאר חוט תיל, לא?” השמש הנהן, גם הוא מבלי להפנות את מבטו הנעוץ בתכלת שמעליו, ואז אמר לבנו של הנפח, “במחסן של מכונת הכיבוי.” הילד נותר לעמוד. “בבטן המכונה, תראה את העמודים של הסוכה הציבורית, לידם נמצא דוד המרק הבשרי, זה בתוכו, אל תתבלבל עם החלבי שנמצא צמוד אליו.” “אבל איך אפשר להבדיל בין השניים?” “פשוט מאוד בני,” ענה לו הרב, שכוב עדיין אפרקדן ועיניו עדיין עצומות, “בבשרי אנחנו מבשלים בשר ובחלבי חלב.” השמש הנהן בהסכמה אל השמיים, לכיוונו של עורב שפילח במעופו עננה לבנה ובודדה. “נו, רוץ, רוץ,” דחק בבן הנפח, “רוץ לפני שכולם יקומו פה.” “תחיית המתים, תחיית המתים,” צחק הרב ופקח את עיניו. הוא השתתק באחת, מצטרף לדממת אנשי עירו. מבטו התלכד במבטו של השמש, והשניים נעצו את מבטם בשמיים. בן הנפח עמד עוד כמה רגעים ותהה על הכיוון שבו עליו לרוץ, אף שראה את העיר, את בית הכנסת וגם את הצריף שבו אוחסנה מכונת כיבוי האש. הוא בחן שוב את בני עירו המוטלים שם נשכחים בין החיים למוות, כמחכים לאיזו קריאה שתעיר אותם מרבצם. הוא הסתובב על עמדו וראה ציפור, עורב אולי, מרחפת מעליהם, מעל לדרך המובילה אל בתי העיר הנטושה, מעל לעשן ארובות התנורים, שהוסיפו לבעור למרות החום כדי לבשל עבור החלמאים הרעבים את ארוחת הערב. העורב ידע אולי מאין הוא בא ולאן הוא הולך, אך הוא? הוא ישכח הכול.

שבירת המראה

אנשי Z אינם יכולים להתענג על דבר מבלי שידמו להפוך אותו לשלהם. בחלם אמנם אגם יש ודרך Z נהר זורם, אבל דווקא בני Z ולא בני חלם אנשי המים העומדים המה. כפרחים הרוכנים על גדתו של אגם, חומדים הם רק את השתקפותם השבה וחוזרת אליהם מכל מקום שאליו יביטו.

מגירת האותיות

הוא חזר, חזהו עולה ויורד קדחתנית, וחוט התיל בידו. הייתה דממה מוחלטת בבית הקברות. הוא עמד לצידו של הרב, אך זה לא הביט בו. הוא שמע איך התנשפויותיו שלו מחרידות את האוויר שמעל לאנשי העיר. הוא חיפש את מקום משכבו של השמש, ואחר כך של אביו, של אמו. כלום. כולם דבקו זה בזה לבשר אחד. הוא חיפש את הילדה, אך לא מצאה. נדמה היה לו שגם גופה של הילדה, כגופו שלו, נעלם מן ההמון החי-המת. מבט לא הופנה אליו. איש לא דיבר אליו. כולם הביטו בשתיקה בשמי השקיעה הסמוקים מבּוֹשֶת היום המתכלה. בעיניים פקוחות הביטו, חזותיהם מתרוממים במתינות. הוא התפלא. אף שהערב כבר השחיז סכיניו בשולי השמיים, היה עדיין חם. לבד מהאוויר היוצא ונכנס מנחיריהם הם לא זעו ולא זזו, כאילו היו ממתינים כך מאז בריאת העולם. הוא יצא אל שער בית הקברות וקשר את קצה חוט התיל לעמודו הימני. הוא התעלם מהברזל הפוצע בבשרו, מתח את החוט ועיקל אותו בכוח בין בני עירו, ששכבו שם והקפיאו את הזמן בעיניהם הפעורות. ואז, בדיוק ליד גופו המתנשם של גימפל העגלון, אזל חוט הברזל מידיו. הוא הביט לרגע בקצה הקטום, וריח אורנים ערופים עלה באפו. הוא הניח את חוט הברזל על האדמה בצידו של טודרוס בן גימפל העגלון, ורץ שוב לחלם. בשובו מחלם, וסליל ברזל אחר בידיו, הלם בו כל צעד וצעד את הידיעה שזוהי עלילתו האחרונה כאחד החלמאים, שהיום הזה ממש נפרדת רוחו מהם, וכבר היא מותחת את איבריו ומצעידה אותו אל מקום אחר, אל מקום אחר, מקום שהוא מקום, אל זמן שהוא זמן.

מעבר לעיר החלומות

מי יודע מה מצוי מעבר לחלם, מי הוא היודע מה נמצא מאחורי ערפיליה האפורים המקיפים אותנו.

היעלמות במבט

באופק ממול עולה עשן לבן מארובות הבתים של עיר קטנה, משרטט נימים של ורוד בשמיים האדומים בטרם ייכנע וייעלם בם לחלוטין. אם יוסב המבט לאחור ויצליח לחמוק מרפרופי כנפיו של העורב השחור המרחף לצידו, הוא ייתקל במדרונו המיוער של הר גדול. מתחתיו קו כהה מְגַדֵר שדה חרוץ מלבני אבנים. ממנו יוצא קו כהה אחר לספוח אליו חלקת אדמה נוספת. שדה מלא בבני אדם חיים. הרחש היחיד שיכול להישמע בדממה הזו בא מצבעי בגדיהם של השוכבים על האדמה, מאי-הסדר שבו הם שרועים זה בצד זה, ראש אל קרסול, קרסול אל ראש, גדלים מגדלים שונים, בכיוונים שונים, אלכסונית זה אל זה, ניצבים זה אל זה, ראש אל בטן, רגל אל ברך, ראש אל שוק, ואפילו מקבילים זה לזה ובאותה המידה אפילו, ראש לצד ראש, קרסול לצד קרסול. העין החדה תוכל גם להבחין איך הקו המגדר את השדה מפריד בפיתוליו הפנימיים בין גוף לגוף. בתוך המון האדם השרוע היא תבחין בכתם חום קטן. העין תשתהה עליו ותבין שאין זו אלא חלקת אדמה חשופה. אותה עין תוכל גם להבחין בדמותו של ילד, צילו הקצר גם בערבו של יום מעיד על קומתו, ילד קטן העומד מחוץ לשדה, ודבר-מה בידו. ואם תמשיך העין לבחון בקפידה את הילד, הוא יימוג אל תוך מבטה, וייעלם מעל פני האדמה. כול שיוותר אחריו הוא חלל של אדמה שפעם היה בו גופו, שפעם חצתה את גבולו יד קטנה של ילדה.

ירח שאנן     

הלילה ארב כהה בשיפולי השמיים. הירח המלא זרח בביטחונם העצמי של אלה היודעים כי לא נבראה היד שתצליח לקטוף אותם משמי הכוכבים.

תְּהִלַּת מְיַסְּדֵי עִיר

הַלְּלוּ מַרְגִּיזֵי מוֹסְדֵי הָרִים, בְּתַחְתִּיתָם עִיר יִבְנוּ

הַלְּלוּ מְסִבֵּי מוֹשַׁב לֵצִים, כֻּלָּם שָׁם יַחְדָּו חָנוּ

הַלְּלוּ הוֹרְסֵי מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, כָּל בָּתֵּיהֶם שִׁבֵּרוּ

הַלְּלוּ נוֹטֵי יְרִיעַת בְּרִית, אֲרוֹן קָדְשָׁם עִבֵּרוּ

הַלְּלוּ יוֹרְדֵי עָפָר וְהֵם חַיִּים, עֵין מָוֶת עִוֵּרוּ

הַלְּלוּ מַרְקִידֵי עֵצִים, כִּבְנֵי רְאֵמִים יְחוֹלָלוּ

הַלְּלוּ בּוֹנֵי חוֹמָה לְפוֹרְצָהּ, בַּבְּרִיּוֹת יִתְבּוֹלָלוּ