אתנחתא לנביחות / שייחה חילווא (2021) בהוצאת - אפיק ספרות ישראלית
אתנחתא לנביחות שייח'ה חוסיין חליווא
אתנחתא לנביחות שייח'ה חוסיין חליווא מס עמודים: 68 שנת הוצאה: 2021 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 49.9
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

"אתנחתא לנביחות" הוא אוסף סיפורים קצרים מאת הסופרת הפלסטינית שייח'ה חליווא. חליווא היא הזוכה בתחרות הסיפור הקצר לשנת 2019 בכוויית. קובץ זה הוא קולאז' של סגנונות סוריאליסטיים, אבסורדיים, ריאליסטיים וגרוטסקיים שבמרכזם שאלות קיומיות המעמידות את קיומו של האדם, מהותו, ויחסו אל עצמו ואל העולם הסובב אותו תחת זרקור בוחן.

חליווא חותרת תחת אידיאולוגיות ותפיסות עולם כוזבות ויוצרת עלילות גדושות במינימליזם גס ובאבסורד פוסט-מודרני. בתשתית הסיפורים עומדת תפיסת עולם לא חייכנית וגיבורים שמגיעים ממרחבים נידחים ומכתירים את עצמם ככוכבי-על בעולם גבולי. הם שואפים למרחבים פנימיים חדשים –  להגדרה חדשה למסע האנושי אל הפנים – ונאבקים בחוסר-היכולת להכריע היכן עובר הגבול והאם הוא בכלל קיים.

זהו ספר על החלומות, האינסטינקטים, האלימות, הילדות הפגומה, הזיכרונות המעוותים, הנשים והגברים החלשים והזועמים, ויותר מכל, על השרירותיות והאקראיות השולטות בחיי בני אדם, במרכז ובשוליים.

סדרת 9 ירחים היא סדרה לתרגום ספרות ערבית עכשווית וגם מעט מהקלסיקות. אפיק החליטה לתת במה למה שקורה כאן אך נותר חבוי מאחורי מסך השפה.

שייח’ה חוסין חליווא היא סופרת, משוררת ואשת חינוך בדואית. היא נולדה בכפר לא מוכר ליד חיפה ב-1968, ולמדה בתיכון נזירות נצרת בחיפה. לאחר מכן עברה להתגורר ביפו ולמדה לתואר ראשון ושני בספרות ערבית ועברית באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה ובהדרכה ובפיתוח תכניות למודים, ובשנים האחרונות עוסקת בהדרכה ובהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר במזרח ירושלים. היא פרסמה עד כה ספר שירה אחד ושני קבצים של סיפורים קצרים. זהו קובץ הסיפורים השלישי שלה – הוא זכה בפרס “אלמולתקא” בתחרות הסיפור הקצר בכוויית, בשנת 2019.

שיריה וסיפוריה של חליווא תורגמו לעברית, אנגלית, גרמנית, בולגרית ופורסמו במגזינים וכתבי עת.

חור לבן

מזמן שעברתי לחיות בבית הזה, המחשבה שבעליו ייכנע בוקר אחד להפצרותיה הבלתי-פוסקות של אשתו ויסתום את החור ההוא מעבירה בי צמרמורת. הוא בוודאי לא יחזיק מעמד לאורך זמן, שכן אין היא חדלה להזכיר לו שסתימת חורים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של הגבר בבית.

קירות שאין בהם חור, עולם של קירות חלקים זהים מעביר בי צמרמורת.

כל בוקר אני בודקת את החפצים הדוממים שלי: ספה שחורה ענקית, שאני מבלה את יומי במאבק בשקע שבה, מראה עגולה מימיני, שמבלבלת את שנותיי, וחור עמוק בקיר – מכולם  אני גונבת לי רסיסי חיים ישנים וחיים אחרים שנמשכים עכשיו בצורת הבזקים.

אני זוכרת היטב שהיה לי בית קטן, ומול המיטה שישנתי עליה בחדר השינה עם ילדתי היה חור גדול. אני זוכרת גם שהחור נגרם כתוצאה מניסיונות לתלות תצלום גדול, שלי ושלה, המסמר נפל והתמונה נפלה אתו. יותר מפעם אחת נשברה הזכוכית של המסגרת ויותר מפעם אחת החלפתי אותה באחרת, עד שבסוף העמדתי את התצלום בתוך מעמד עץ על השידה שעל יד המיטה.

נעזרתי באחי (ששמו אבד לי) כדי לשפץ את קירות הבית ולצבוע אותם מחדש, והזהרתי אותו שוב ושוב שלא יתקרב לחור ההוא וישאיר כמו שהוא. הוא צחק וענה לי:

“כל האנשים סותמים את החורים, ואת שומרת עליהם בתור מחילת מילוט אחרונה.” עד שאמר זאת אחי לא ידעתי שאכן זה כך: חורים הם באמת מחילת המילוט היחידה, תעלת הבריחה האחרונה. בכל פעם שהעולם סגר עליי ופחדתי שהאדמה עומדת לבלוע אותי הייתי גוררת את ילדתי הישֵנה ומתגנבת אל החור ההוא בקלילות ובקלות. וכך מצאתי לנו, לי ולה, מקלט מפני התקפה מתקרבת ויד אלימה עיוורת. כשיצאנו ממנו, כבר שָקַט היקום.

במקום אחר שחייתי בו, נדמה לי שזה היה בית-חולים, כשהייתי ערה מזמן לזמן, הייתי מחפשת מנהרת מילוט בצורת חור בקיר, עד שמצאתי אותו במסדרון ארוך שחיבר בין חדרי החולים. והנה יום אחד הוא נעלם מאחורי שלט גדול. על השלט היו כתובות הנחיות למבקרים בבית-החולים (ובהן אזהרה מפני התערבות בענייני החולים). נעזרתי בחור אחר, בראשי. הוא היה שם תמיד. התעלמתי והתחמקתי ממנו, כי ההתגנבות לתוכו תבעה ממני התנתקות גמורה מהקיום, שנהיתה מסע מפחיד במסדרונות צרים ויערות חשוכים וידיים שחורות שגררו אותי אל התהום. לא הייתי יוצאת מתוכו בלי שנעקר ממני חלק שלא הצלחתי להשיבו מעולם. הוא נשאר שם, מת, ונרקב.

מזמן שהגעתי אל הבית הזה, לפני שנה או שנתיים או יותר, אני חיה בחלק האחרון שנשאר ממני, ולא אסכן אותו בשום אופן לפני שאחזור אל ילדתי. המחשבה שהיא תישאר שם לבדה, שהחלק שעתיד לשאת אותי אליה ימות, מעבירה בי צמרמורת.

אני מקווה ששניהם, החור והחלק, יחזיקו מעמד.

למה האנשים מפחדים מפני החורים בקירות? למה בעלת הבית מפצירה בבעלה שיסתום את החור? באותו בוקר אמרתי לה שילדתי מחכה לי בתוכו, והיא ענתה לי בקרירות, בלי לגרוע את מבטה ממסך הטלוויזיה: “בתוך החור? אני מקווה שהיא תצא משם בקרוב, כי כבר שלושה חודשים היא לא שילמה לי את המגיע לי על הטיפול בך.”

אף פעם היא לא אומרת את שמה, רק “היא” או “בתֵך”,  ואני הלוא זוכרת שנתתי לה שם יפה, שם שיש בו מנגינה ותוגה.

מעולם היא לא יצאה משם לבדה, נשאתי אותה לשם בשנתה וגם אוציא אותה משם בשנתה, היא לא תמצא את הדרך בחזרה. אני חייבת להצטרף אליה שם לפני שתתעורר והבדידות תבלבל אותה. זו ההזדמנות האחרונה והיחידה כי בוקר אחד ייכנע הבעל וינסה את כוחו במילוי התפקידים הגבריים בבית ויסתום את החור.

בעזרת החלק האחרון שנשאר ממני אספתי את עצמותיי השבריריות וזיכרון ישן, ועקפתי את הזקֵנה הצופה בי שעות ארוכות מן המראה, ונחלצתי מהספה השחורה שעדיין שימרה את צורת ישבני, וחיש קל הייתי בתוך החור הלבן.

האור הציף אותי, והפרטים הישנים חזרו, ברורים ומסודרים: שמי, גילי, צערי, שמחתי, פחדי, ילדתי שהייתה לאם, איך קוראים לה?

תיכף  אני אזכר בשמה, ואקרא לה.

האם ייתכן ששכחתי אותו באיזו בריחה ישנה?

מסמר שחור ענקי השיג אותי וסתם עליי את החור ואת הדרך בחזרה.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
שיעור מולדת
אורי הולנדר
₪96 ₪29.90
עד ארגיעה
רונית מטלון
₪88 ₪39.90
טעם הבת
אילה בן לולו
₪40 ₪34.90
אנשים מיותרים
אליס ביאלסקי
₪84 ₪39.9
כל הזכויות שמורות לאפיק 2021 עיצוב ODT